מקדש דוד חלק ד רג

הספיחין מוכח דאוכלין על התלוש אלא דתלוי בזה דכל שזכה בו מתחייב היא עצמו בביעור ול"ש שיאכל עליו אבל פירות שלא זכה בהן אין חייבין בביעור ואוכלין עליהן אפילו בתלוש ומ"ש בפה"מ דשמור היינו שבבתים ושבגנות מיירי ג"כ באותן שלא זכה בהן ואי אוכלין עליהן תלי אי אוכלין על השמור

יש לחקור אם אוכלין על הפטור משביעית כגון בית שאן דאמרינן בחולין דרבי נמנה על בית שאן והתירו דלא כבשוהו עולי בבל אי אוכלין בא"י על אותן שבבית שאן כיון שהוא מובלע בתחום א"י רק שלא קדשוהו דודאי החיה שבא"י גדילה על של בית שאן דרק ממדינה למדינה כגון מיהודה לגליל אמרינן דאין החיה מתרחקת כ"כ אבל בית שאן דרבי הוכיח מעדותו של ר"י בן זריז שלא קדשוהו עולי בבל זה ל"ש לאכילת חיה ויש לחקור אי זה דאוכלין כ"ז שלא כלה לחיה מן השדה הוא דוקא בשלא כלה מפירות שביעית או כ"ז שלא כלה לחיה מאותו המין אוכלין עליו. והנה בפשיטו נראה דתלי בשכלה אותו המין דהא אמרינן דעיקר לוף שוטה והדנדנה אי"ל ביעור לפי שאינם כלים ואטו אותן המינים אינם כלים לעולם דהא אפילו אי כלין לאחר כמה שנים ג"כ יהיה להם ביעור דלעולם הביעור הוא לאחר שביעית וכן עלי קנים ועלי האוג ועלי חרובין אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) דאי"ל ביעור מפני שאין מינן כלה ואטו אותן העלים עומדין לעולם וע"כ האי שאין מינן כלה היינו דכשנושרין אלה כבר ישנם חדשים נמצא שאין כלים לעולם ואע"ג דאותן החדשים אינן עוד משל שביעית ומ"מ אוכלין עליהן כיון שאין מינן כלה אך מדברי הרמב"ם ז"ל אינו נראה כן דהנה ת"ק ור"י פליגי אי אוכלין על הסתיוניות והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דאין אוכלין וכתב (בפ"ז ה"ה) דמש"ה אין אוכלין על פירות הסתיו מפני שהן דומין לפירות של שנה אחרת ע"ש ואע"ג דמיירי שבכרו הסתיוניות קודם שכלה הקיץ כדאמרינן במתני' שם ומוכח דעל פירות שנה אחרת ממש לכ"ע אין אוכלין עליהן ואף כשבכרו הן עדיין לא כלה של שביעית וכן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ על ההיא דאוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור וכתב ז"ל אבל אם פסק מן המופקר ונותר בבתים או בגנים לא יאכל אבל הוא חייב לבער והטעם מה שאמרו הוא מה שאמר הכתוב ולחיה אשר בארצך החיה תאכל מן המופקר עכ"ל ואינו מפרש כשאר המפרשים ז"ל מפני שאין החיה יכולה לאכול משם אלא מיירי באופן שהחיה יכולה להגיע לשם אלא בעינן שתהא החיה אוכלת דוקא מן המופקר ולא מן השמור דכ"ז שהמופקר מצוי לחיה אוכלין עליהן וא"כ נראה דכ"ש דאי כלו פירות שביעית לגמרי ונשארו פירות שאי"ב קדושת שביעית דאין אוכלין עליהן דלא עדיפי הנך מפירות שביעית שאינן מופקרין

והנה הרמב"ם ז"ל בחיבורו (פ"ז ה"ד) כתב דשמור היינו גפנים שבתוך החצרות ע"ש. והנה אמרינן בירושלמי פ"ג דערלה דאילן העומד בתוך הבית פטור מן המעשרות ולשביעית צריכה היינו דאבעיא ולא אפשטא אם יש בו קדושת שביעית והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מעשר (ה"י) כתב דעומד בחצר כעומד בבית ואינו חייב אלא מדבריהם ע"ש א"כ לר"י דס"ל אוכלין על השמור קשה איך אוכלין על אותן שגדלין בחצר הא אין בהם שביעית אלא מדבריהם ואוכלין אלא ע"ד שי"ב קדושת שביעית ואפשר דס"ל לר"י שביעית בזה"ז דרבנן ואוכלין ע"מ שחייב מדרבנן

אמרינן (פ"ה מ"ג) לוף שעבר עליו שביעית רא"א אם לקטו העניים את עליו בשביעית לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם העניים לפי שיש עלין שגדלו בשביעית וקדושת שביעית עליהן ויש שגדלו בשמינית ותורת פירות שמינית עליהן וזה דאותן שגדלו בשביעית הן לעניים הוא משום שהן אחר הביעור וס"ל דלאחר הביעור רק עניים אוכלין וכתב בפה"מ דזה הלוף שדברו עליו כאן הוא שיזרעו קודם שנה שביעית ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל וכשנכנסת עליו שנה שביעית יהא עלי הלוף נראין על הארץ כו' ואם לא לקטו עליו יעשו חשבון וענין החשבון כמו שאמרו והוא כשיעקור אחר השמיטה לב' שנים יתן לעניים שליש ואם יעקור לג' שנים יתן לעניים הרביע וכו' ע"ש ויש לעיין כיון דלא לקטו עליו אלא לג' שנים אחר השביעית א"כ בזמן הביעור היה עדיין מחובר א"כ לא חל ביעור כלל דכל שיש מחובר מאותו המין לא חל ביעור דאוכלין עד שיכלה האחרון שבכל הארץ וא"כ אמאי יעשה חשבון עם העניים ואפשר לומר דמיירי ששמרו מחיה ועוף דמותר לשומרו בשביעית מחיה ועוף כדמוכח מדברי התוס' ר"ה (ט' ע"א) ד"ה וקציר ע"ש וס"ל כת"ק דאוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור דכל שאין החיה יכולה לאכול משם אין אוכלין עליהן וא"כ משכחת לה דחל דין ביעור אעפ"י שלא לקטו את עליו אך בעיקר נראה דאף דאמרינן דאוכלין עד שיכלה האחרון שבארץ אין זה אחרון ממש דבעינן שישאר שם שיעור חשוב וכן נראה מדברי התוס' פסחים (נ"א ע"ב) שהשיגו שם על רש"י ז"ל שכתב דזה דספיחים אסורים היינו לאחר הביעור והקשו דמעשה דר"ש בן ר"י בן לקוניא שנכנס לגנה ונטל ספיחי כרוב ואכל משמע שתלשן מן הקרקע והיה מהן הרבה מחוברין וא"כ איירי קודם ביעור ע"ש ולמה להתוס' לומר שהיה שם הרבה מחוברין תי"ל דאותן שתלש היה קודם מחובר וא"כ לא הגיע זמן הביעור דלא כלה וע"כ דבעינן שישאר שיעור חשוב ומש"ה כתבו שהיו מהן הרבה מחוברין

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"ז) ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית עד שייבש המתוק ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שניה וכתב הכ"מ שהוא משנה פ"ט דשביעית ע"ש מיהו התם תנן המלקט עשבים לחים עד שייבש כו' והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה היינו שלקט קודם ואח"כ הגיע שעת הביעור שייבש המתוק או שירדה רביעה שניה אך הרמב"ם ז"ל כתב עד מתי אדם רשאי ללקט עשבים כו' היינו שאחר זמן הביעור אסור ללקט מן המחובר והנה המ"ר כתב דטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום מפסיד ע"ש אך הטעם הוא בפשיטו משום ביעור וכמתני' (דפ"ט) דשביעית ואף כשמלקט מן המחובר א"כ עדיין ישנם לחים ולא כלה לחיה לא איכפת לן דבעינן שישאר שיעור חשוב וכן נראה ממה דאמרינן בפסחים (נ"ג) בזיתים דבעינן עד שיכלה האחרון של גוש חלב כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע ע"ש אלמא בעינן שישאר שיעור חשוב ונראה דזה השיעור של רובע הוא רק בזית אבל בשאר אילנות שיעור אחריתא של חשיבות דמצינו זה השיעור של רובע ג"כ בקוצץ אילנות טובות דכמה יהא בזית ויהא אסור לקצצו רובע ואמרינן בב"ק דשאני זית דחשוב אבל בשאר אילנות בעינן טפי ע"ש

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל עד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחים עד שייבש המתוק כו' דלאחר זמן הביעור אסור אף ללקוט מן המחובר הוא משום דתורת ביעור חל אף על המחובר שאסור ללוקטו וכן נראה ממ"ש התוס' פסחים בר"ש בן ר"י בן לקוניא שתלש מן המחובר והיה מהן הרבה מחוברין וא"כ לא הגיע זמן הביעור ומשמע דאם הגיע זמן הביעור אסור לתלוש מן המחובר וכן מוכח מהתוספתא פ"ז דאמרינן שם מאימתי פורשין משבולין שבשדות משתרד רביעה שניה ע"ש היינו משעת הביעור ומוכח דדין ביעור לא חל רק על אותן