מקדש דוד חלק ד רב

ונראה לומר דדין ביעור הוא רק על דבר שלא התחיל לבערו קודם אבל אם התחיל לבערו קודם זמן הביעור אינו חל עליו דין ביעור דדין ביעור הוא על מה שנתותר ולא אכלו קודם הביעור אבל אם התחיל ליהנות בו ע"י הנאתו וביעורו שוין שזהו אכילתו לא חל עליה תורת ביעור דחשיב כמבוער ומש"ה בנתן התבן לתוך הכר וישן עליו דהתחיל לבערו קודם הביעור ואף שלא גמרו לא חל עליו תורת ביעור וזהו דאמרינן דהוי כמבוער ובזה אתי שפיר נמי מה דאמרינן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וקשה טובא הא שביעית ניתנה לצביעה דנפקא לן מקרא תהיה לרבות צביעה והדלקת הנר ואיך יעלה על הדעת שיצבע בו וכשיגיע זמן הביעור יהיה צריך לשרוף את כל הבגד ולפ"ז ודאי אם התחיל ללבוש הבגד קודם זמן הביעור שזהו הנאתו וביעורו שוין אין דין ביעור חל עליו כיון שכבר התחיל לבערו וקיים בו אכילת פירות שביעית ובגד שצבעו בקליפי שביעית דידלק מיירי שלא התחיל ללובשו קודם זמן הביעור והנה הרמב"ם ז"ל שלא כתב בתבן שנתנו לתוך הכר והוא שישן עליו לשיטתיה אזיל דס"ל (בפ"ז הי"ד) דכל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעין אעפ"י שי"ל שביעית אי"ל ביעור ע"ש וה"נ כיון שנתנו לתוך הכר בטל ממאכל בהמה ונעשה כלי אי"ל ביעור אעפ"י שי"ל שביעית ומש"ה לא בעינן ג"כ שישן עליו אמרינן בתוספתא (פ"ו) יין של שביעית שנפל לתוך המורייס צריך לבער ראב"ש אומר ה"ה כמבוער ע"ש. והנה לטעמייהו אזלי דאמרינן בירושלמי פי"א דתרומות ה"א יין למורייס רבי מתיר ראב"ש אוסר לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים וראב"ש מתיר לזרים ע"ש דס"ל לראב"ש דיין לתוך המורייס חשיב כמבוער ובתרומה ליכא ביה אף איסור זרות ומש"ה בשביעית א"צ לבער דהוי כמבוער]

אמרינן (פ"ט מ"ה) הכובש ג' כבשים בחבית א' רא"א אוכלין על הראשון רי"א אף על האחרון ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית וכתבו התוס' פסחים (נ"ב) דלר"א אוכלין על הראשון משום שהראשון נותן טעם בהשני ולא חשיב הטעם כמבוער ומש"ה אוסר את כולם והקשו לר"י איך מותר גוף אותם שכלו ואומר ר"ת דבת"כ פליגי בקראי דאמרינן מן השדה תאכלו תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כו' ומכאן אמרו חכמים הכובש ג' כבשים בחבית רא"א כיון שכלה אחד מן השדה יבער הכל מן הבית וכתבו התוס' דבזה פליגי דלר"א אין הטעם חשוב כמבוער ור"י ס"ל דהטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בו הטעם מהמותרין ומן השדה משמע ליה מן דבר שמקצת הטעם ממנו בשדה תאכלו אף האיסור שעמו ור"ג סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"ש. ונראה דבהא פליגי דר"י סבר דמן השדה תאכלו את תבואתה דכ"ז שמצוי בשדה תאכלו מה שבבית היינו דזה שהוא מצוי בשדה נותן דין אכילה על אותו המין א"כ שהירק הראשון שכלה בולע מן האחרון שלא כלה ונותן בו טעם יש דין אכילה על הכל וכמו אורז שבלע טעם דגן דיוצא בו ידי חובתו בפסח כדאמרינן בפ' התערובת והאורז עצמו יוצאין בו דסגי בכזית אורז כמ"ש הפוסקים ז"ל ומשום טעם כעיקר העיקר גופיה י"ל דינים של אותו הטעם שבלע וה"נ טעם של זה שלא כלה נותן דיני אכילה על כולו ור"א סבר דאין מה שלא כלה מן השדה יש עליו דיני אכילה בפועל אלא הוי כשאר היתר ומה שכלה הוא איסור א"כ הוי איפכא מה שהאחרון בולע מן הראשון הוי היתר שבלע איסור וכיון דטעם כעיקר הוי הכל איסור וחייב לבערו ול"ש דטעם הוי כמבוער דהכל נעשה איסור ע"י זה הטעם שבלע וכמו בשאר איסורין דאין הטעם בטל ברוב משום דגם ההיתר נהפך לאיסור כמ"ש הש"ך ביו"ד ור"ג סבר דהכא ל"ש טעם כעיקר דזה שייך רק היכא דדבר אחד הוא היתר והשני יש עליו שם איסור אז נעשה כמוהו ויש עליו אותן דינים של הטעם אבל הכא כולן איסור אחד להם שזה ירק של שביעית וזה ירק של שביעית זה דינו לאחר שכלה מן השדה צריך לבערו וזה דינו כן אלא שזה כלה תחילה כיון דדיניהם שוה לכ"ד ל"ש בזה טעם כעיקר וכיון דל"ש טעם כעיקר חשיב הטעם כמבוער ובזה אתי שפיר הא דאמרינן (פ"ז מ"ז) חרובים חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייב בביעור זה הכלל כ"ש בנותן טעם חייב לבער ע"ש וזה אליבא דכ"ע והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ז ה"ו) בהכובש ג' כבשים כו' כר"ג דרק אותו מין שכלה יבער מן החבית ובהכ"ב כתב בחרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו ע"ש ואמאי הא ר"ג חשיב טעם כמבוער וע"ש דר"ג לא קאמר לה אלא בשניהם של שביעית רק אחד הגיע זמן ביעורו והשני עדיין לא הגיע אבל בשל ששית לגמרי אין הטעם כמבוער וכמ"ש משום כיון דטעם כעיקר אין הטעם כמבוער ורק בשניהם של שביעית ל"ש טעם כעיקר

אמרינן (פ"ט מ"ט) עור שסכו בשמן של שביעית רא"א ידלק וחכ"א יאכל כנגדן וכתב המלאכת שלמה דטעמא דר"א דלאחר הביעור צריך לשורפו הוא משום השמן הבלוע ורבנן ס"ל דחשיב כמבוער ורק בבגד שצבעו בקליפי שביעית אמרינן ידלק משום דחזותא מילתא היא וזה דיאכל כנגדן הוא רק כדי שלא יהא חוטא נשכר ע"ש. והנה י"ל דר"א ורבנן לשיטתייהו דר"א ס"ל בכובש ג' כובשים דאוכלין על הראשון ולא חשיב טעם כמבוער כמ"ש בתוס' ס"ל הכא דאף הבלוע בעור לא חשיב כמבוער ורבנן ס"ל טעם חשיב כמבוער ואף דחרובין של שביעית שכבשן ביין של שביעית לכ"ע חייב לבער התם משום דטעם כעיקר ול"ש שיהא הטעם כמבוער אבל בעור דאינו בר אכילה ל"ש טעם כעיקר ובכה"ג חשיב טעם כמבוער

זמן הביעור הוא משכלה לחיה מן השדה והנה התוי"ט (פ"ט מ"ז) ס"ל דהאי כלה הוא ע"י אכילה שהחיה גמרה לאכילתה מה שבשדה והמ"ר השיג עליו מכמה מקומות דאף אם נפסד מה שבשדה חשיב ג"כ כלה לחיה וכתב דהאי כלה לחיה הוא בין ע"י אכילה שכבר גמרה אכילתה מה שבשדה ובין ע"י הפסד ע"ש ולענ"ד נראה שהוא דוקא ע"י הפסד דכשהגיע הזמן דמה שבשדה נושרין ומתרקבין זהו זמן הביעור אבל אם החיה גמרה לאכול מה שבשדה אין זה זמן הביעור דאל"כ איך אמרינן דעיקר לוף שוטה והדנדנה אי"ל ביעור מפני שמתקימין בארץ בימות הגשמים כמ"ש רש"י ז"ל נדה (נ"א) מ"מ שייך שפיר ביעור כשגמרה החיה לאכול מה שבשדה אלא ודאי דכלה לחיה מקרי שכלה ממילא שנרקבין ונפסדין אבל אם הקדימה החיה ואכלה קודם אינו נאסר בשביל זה לבהמה

אמרינן (פ"ט מ"ד) אוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור ר"י מתיר אף על השמור וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ דעל השמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות והתוי"ט הקשה אי אוכלין על השמור איך משכחת לה ביעור וכתב דלא על כל שמור קאמר אלא שיש שמור שיאכל עליו היינו כגון מחובר באילן והאילן עומד במקום שמור ומ"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלין עליהן ע"ש. אך נראה דאין זה תלוי במחובר דהא אוכלין אף על התלוש דהא אמרינן אוכלין על של בין הכפין ואין אוכלין על של בין השצין וכתב רש"י ז"ל בפסחים (נ"ב) דכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארים באותן כפין ובשצין ע"ש אלמא אוכלין על התלוש וכן ממה דאמרינן דאוכלין על