מקדש דוד חלק ד רא

דחזותא מילתא היא לענין שביעית רק משום דהבגד נעשה כמו חליפי שביעית דשביעית תופסת חליפיה ע"ש והנה לפ"ז ל"ק דבגד שצבעו בקליפי שביעית דיעבירנו ע"י צפון דחל תורת שביעית על כל הבגד אך להתוס' שכתבו שהוא משום חזותא מילתא היא צ"ע. והנה התוס' זבחים (ע"ב) כתבו בבגד שצבעו בקליפי שביעית דאם נתערב באחרות יוליך הנאה לים המלח ויש לעיין כי לא נתערב באחרות אמאי לא יוליך הנאה לים המלח הא רק הצבע אסור ולא הבגד ואף אם אי אפשר להפרידן הוי כנתערב באחרות ולהכפות תמרים אתי שפיר דאיכא מצות ביעור על כל הבגד א"כ לא הוי כנתערב ובלא נתערב לא שרינן להוליך הנאה לים המלח

והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בביעור כתב (בפ"ז ה"ג) ז"ל היה לו פירות מרובים מחלקן מזון ג' סעודות לכל או"א ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח כו' ע"ש היינו דבשעת הביעור עצמו מחלק ג' סעודות לכל אחד ואף שכבר הגיע הביעור רק אם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף או משליך לים ורק אחר הביעור אסור באכילה. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהביעור עצמו אינו דוקא בשריפה או בשאר איבוד אלא אף באכילה דצריך רק לבערו מן העולם ואף ע"י אכילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"ט מ"ב) ז"ל וכשפסק המין ההוא מן השדה נתחייב להסיר מה שיש ממנו ברשותו בבית וזהו ביעור הנזכר בשביעית כגון שאם אסף תאנים כו' וכשיפסקו ונבלו ולא נמצא מהם אלא היבשים יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול או ישרפם או יזרקם לים וזה ענין ביעור ע"ש היינו שהוא בין ע"י אכילה בין ע"י כלוה דצריך להסירם מרשותו ודומה זה לשיטת בעה"מ לענין מצות השבתה בערב הפסח דשרי אף באכילה דאף זה מקרי השבתה ורק לאחר זמן הביעור ס"ל להרמב"ם ז"ל דאסור באכילה וזמן הביעור עצמו מקרי כ"ז שעוסק בביעורו תיכף משכלה לחיה [ועיין תו"ח פ"ט מ"ה] והנה לפ"ז ל"ק קושית הרמב"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל הא שביעית אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ע"ש דלא מצי למחשב שביעית בהדי נשרפין ובהדי נקברין כיון דרשאי לבערן אף באכילה וזה דלאחר זמן הביעור אסור אף באכילה אפשר דס"ל בזה כהרמב"ן ז"ל שהוא רק מדרבנן ומשום שלא ביערו בזמנו

והנה זה דחילוק ג' סעודות חשיב ביעור ואף לאחר זמן הביעור מותר לאוכלן כמ"ש בפי' הרדב"ז ז"ל שם צ"ל דכיון שחלקן לאכילה הרי התחיל לבערן ואינו נאסר אח"כ משום שלא ביערו בזמנו

והנה זה דחילוק ג' סעודות חשיב ביעור אשכחן רק באוכלי אדם אבל באוכלי בהמה לא אשכחן חילוק ג' סעודות שיהא רשאי להניח שיעור מזונות לבהמתו אלא הכל צריך לבער תיכף משכלה לחיה ונראה דזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ (רפ"ח) גבי חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה וכתב דחומרי אדם שלא יעשו מהם מלוגמא וחומרי בהמה שיהא כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כ"ז שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"ש וקשה טובא אטו אוכלי אדם אוכלין אותו אחר שכלה לחיה מן השדה ונראה דזהו כוונת הרמב"ם ז"ל דאוכלי אדם אף לאחר שכלה מן השדה רשאי לחלק ג' סעודות לכל אחד ומותרין הן באכילה אף אחר הביעור אבל באוכלי בהמה ל"ש חילוק ג' סעודות וצריך לבער הכל כשכלה ואין הבהמה אוכלת אח"כ

והנה שטת הראב"ד ז"ל (בפ"ז) שיש ב' מיני ביעורים דכשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כ"א מה שבבתיהם ומחלקין לכ"א ג' סעודות בכל יום ומשכלו מכל הארץ היינו ביהודה שכלו ביהודה ובגליל מגליל אז יתבערו לגמרי ע"ש ויש לעיין מהיכא נפקא לן ב' ביעורים ונראה משום דאיכא תרי קראי חדא מה דאמרינן לבהמתך ולחיה כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ובירושלמי (פ"ט ה"ג) דרשינן ביעור מדכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה בבית כלה מן השדה כלה מן הבית ע"ש והנה האי קרא לא קאי באכילת חיה כ"א באכילת אדם דכ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית וקרא לבהמתך ולחיה תלו באכילת חיה דכלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך מן הבית א"כ איכא ביעור כשכלה לאדם מן השדה ואיכא ביעור כשכלה לחיה מן השדה והנה באכילת חיה תלי אם כלה מן הארץ היינו ביהודה מיהודה ובגליל מן הגליל וכדאמרינן בפסחים (נ"ב) משום דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל כו' וכתב רש"י ז"ל דאינה מתרחקת כ"כ לצאת מיהודה לגליל אך זה דדרשינן מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה בבית שהוא באכילת אדם אינו תלוי בשכלו מן הארץ אלא מן העיר ותחומיה דאין העניים שבכאן הולכין לעיר אחרת ללקוט פירות שביעית וכדאמרינן בב"מ לענין לקט שכחה ופאה רמשהלכו הנמושות מותרין לכ"א ומקשינן הא איכא עניים בעיר אחרת דלא מיאשי ואמרינן הני מעיקרא מיאשי אמרי עניים דהתם מלקטי להו דאין עניים שבכאן הולכין ללקוט לעיר אחרת וכיון שאין הולכין לשם תלי בעיר ותחומיה וכיון דכלו כאן צריך להוציא מה שבבית והנה להראב"ד ז"ל ע"כ קרא דמן השדה תאכלו את תבואתה דדרשינן כ"ז שאתה אוכל מן השדה כו' קאי לביעור ראשון דהראב"ד ז"ל כתב שם דההיא דכובש ג' כבשים דפליגי אי אוכלין על הראשון או על האחרון מיירי בביעור ראשון ולא בביעור שני ע"ש ובת"כ דרשינן לה מקרא מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה כו' מכאן אמרו הכובש ג' כבשים כו' ע"ש ומוכח דהאי קרא קאי על ביעור ראשון וביעור שני הוא מקרא דלבהמתך ולחיה כו' וזהו גמר הביעור והנה במאכל בהמה להראב"ד ז"ל ל"ש הביעור הראשון כ"א הביעור האחרון וצריך לכלותו ואתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי דקניבת ירק מעלהו לגג והוא יבש מעצמה היינו דהביעור הוא ע"י כלוי וקשה לאותן המפרשים ז"ל דהביעור הוא ע"י הפקר ולא ע"י כלוי ולהראב"ד ז"ל דקניבת ירק כיון שאינו ראוי לאדם כדאמרינן דאין מחייבין אותו לאכול קניבת ירק כו' וקדושתה רק משום מאכל בהמה כל הביעור שלו הוא רק ע"י כליה

אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) תבן של שביעית אין נותנין אותו לתוך הכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו והרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ג) כתב אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר כו' ואם נתנו ה"ה כמבוער ולא כתב והוא שישן עליו והראב"ד ז"ל השיגו בזה ע"ש. ונראה לפרש דברי הירושלמי דאם נתנו לתוך הכר אמאי בטל דאין לומר כיון שנתנו לתוך הכר ונעשה כלי פקע ממנו תורת אוכל וכמו כופת של שאור שיחדו לישיבה דאמרינן דבטל ואפילו אי ראוי לאכילה כמ"ש תוס' פסחים (מ"ה ע"ב) וה"נ כיון דבטל מתורת אוכל פקעה קדושת שביעית אך אין לומר כן דאף על כלי חל קדושת שביעית אי הנאתו וביעורו שוה כדאמרינן בסוכה דעל לולב חל קדושת שביעית משום דראוי לכבד את הבית דעל מכבדות איכא קדושת שביעית אעפ"י שהוא כלי ומשום דהנ"מו וביעורו שוין וה"נ בנתנו לתוך הכר נהי דנעשה כלי מ"מ כר שהוא לישן עליו הרי הנאתו וביעורו שוה כמו מכבדות ואמאי אמרינן דבטל והנה הפ"מ כתב שם דכיון דישן עליו לא חזו תו למאכל בהמה ע"ש וג"כ קשה נהי דאינו עוד מאכל בהמה מ"מ הוי ככלי שהנאתו וביעורו שוה: