מקדש דוד חלק ד ר

מותרין שם והספיחין הן פרנסה לעניים כדאמרינן בתענית (י"ט) מתריעין על הספיחים בשביעית מפני שי"ב פרנסה לעניים

והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב על ההיא מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד היינו שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע"ש היינו דמפרש דמקום שהחזיקו עולי מצרים דנאכל היינו אם נעבד הארץ מותר באכילה. ונראה מקור להרמב"ם ז"ל מירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) דאמרינן שם דמעשה דר"מ דאכל עלה ירק בבית שאן היה בשביעית דאמרינן רבי התיר בית שאן מפי יהושע בן זריז כו' שאמר אני ראיתי את ר"מ לוקח ירק מן הגנה בשביעית והתיר את כולה ע"ש והטעם משום דירק גנה אסור בשביעית דאמרינן בנדרים (נ"ג) הנודר מן הירק כו' בשביעית אסור בירקות שדה ומותר בירקות גנה וכתב הר"ן ז"ל שם דמש"ה מותר בירקות גנה דא"א לומר שנתכוין לירק גנה דהא אין זורעין ואין נוטעין בשביעית ע"ש היינו דירקות גנה באין ע"י זריעה והנה מזה דלקח ר"מ ירק מן הגנה בשביעית התיר רבי את בית שאן כולה דמוכח דאין שביעית נוהגת שם דאי נוהגת ירקות גנה אסורין מפני שבאין ע"י זריעה ונראה מזה דמקומות דכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מותר לאכול כשנעבד הארץ דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאין נ"מ בין מובלעות בא"י ומכזיב ועד אמנה ובכולן אסור עבודת קרקע בשביעית [והנה להר"ש ז"ל דהאי נאכל הוא לאחר הביעור וכתב דדין סוריא הוא כדין מקומות שכבשו עולי מצרים דאם לא לתני ד' ארצות ע"ש יש לעיין מהירושלמי (פ"ט ה"ב) דאמרינן תני אין בסוריא ג' ארצות היינו לביעור דאוכלין על הראשון עד שיכלה האחרון שבה ומוכח דביעור נוהג בסוריא]

ב) פירות שביעית חייבין בביעור משכלה לחיה מן השדה ובדין ביעור איכא פלוגתא דרבוותא דדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דביעור היינו שצריך לאבדו ולבערו מן העולם והתוס' פסחים (נ"ב ע"ב) השיגו ע"ז דהא אמרינן דעניים אוכלין אחר הביעור וכתבו דביעור הוא רק שצריך להפקירו ודעת הראב"ד ז"ל (פ"ז מהל' שמיטה) שיש ב' מיני ביעורים דכשיכלו הפירות מן העיר ותחומיה אז מכניסין לאוצר וב"ד מחלקין לכ"א או מפקירן וכשכלה מכל הארץ אז הביעור הוא לאבדו מן העולם ע"ש

והנה המפרשים ז"ל הקשו על התוס' מההיא דב"ק דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וע"כ משום אחר הביעור הוא ונראה לומר דאפילו להתוס' דפירות שביעית אחר הביעור מותרין מ"מ יש חילוק בין קודם הביעור לאחר הביעור דקודם הביעור מותרין גם בשאר הנאות שהנאתן וביעורן שוה אבל לאחר הביעור הוא רק לאכילה ולא לשאר הנאות דאכילה של אחר הביעור הוא גדר אחר מאכילה שלפני הביעור דבפלוגתא דר"י ור' יוסי אי רק עניים אוכלין אחר הביעור או אף עשירים בירושלמי מפקינן לה מקראי דר"י סבר עניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים משום דכתיב ואכלו אביוני עמך כו' ור' יוסי סבר דאחד עניים ואחד עשירים אוכלין משום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם היינו דויתרם מרבה אף עשירים ע"ש ול"ל קרא כלל לר' יוסי לאכילה אחר הביעור הא קודם הביעור ג"כ אחד עניים ואחד עשירים אוכלין ואי ליכא קרא לאיסור אחר הביעור מותרין לכל ול"ל קרא דואכלו אביוני עמך ויתרם כו' ונראה מזה דדין אכילה של קודם ביעור ליכא לאחר הביעור ולאחר הביעור דין חדש של אכילה דנפקא לן מואכלו אביוני עמך כו' א"כ הם רק לאכילה דזה דקודם הביעור מותר אף בשאר הנאות שהנאתן וביעורן שוה נפקא לן מדכתיב לכם לכל צרכיכם וזה כתיב באכילה של קודם הביעור אבל אכילה של אחר הביעור דנפקא לן מואכלו אביוני עמך כו' הוא רק לאכילה ומש"ה בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אחר הביעור דבשאר הנאות לא הותר אחר הביעור

הנה התוס' זבחים (ע"ב ע"ב) כתבו בההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק דאם נתערב באחרות סגי בהולכת הנאה לים המלח ע"ש וקשה הא זה דמהני הולכת הנאה לים המלח שייך בדבר שאסור בהנאה וכיון דמוליך הנאה לים המלח נמצא שאינו נהנה אבל הכא בבגד שצבעו בקליפי שביעית לענין חובת ביעור שצריך להפקירו מאי מהני לזה הולכת הנאה לים המלח ולפ"ז דלאחר הביעור אסור בשאר הנאות חוץ מאכילה וא"כ בגד שצבעו בקליפי שביעית אחר הביעור הוא איסור הנאה דאסור בשאר הנאות וכשמוליך הנאה לים המלח נמצא שאינו נהנה ונראה דבגד שצבעו בקליפי שביעית א"צ כלל להפקירו בשעת הביעור כיון דהוא אסור בהנאה דרק דבר שמותר ליהנות ממנו שייך שצריך להפקירו כגון דבר הראוי לאכילה אבל דבר שאסור בהנאה וגם כשהוא בביתו ג"כ אינו שלו כשאר איסורי הנאה מה שייך שיפקיר ולפ"ז בגד שצבעו בקליפי שביעית הוי רק כשאר איסורי הנאה וידלק משום תקלה ואם נתערב באחרות יוליך הנאה לים המלח

אמרינן (פ"ט דשביעית) עד אימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה שהיא שעת הביעור והר"ש ז"ל הקשה על גרסא זו דגריס עד רביעה שנייה הא לאחר הביעור שרי עכ"פ להאכיל לעניים ואית דשרי אף לעשירים וגריס שם מאימתי נהנין ושורפין כו' משתרד רביעה שנייה ע"ש. והנה דעת התוס' ג"כ דמותר לאכול אחר הביעור ומ"מ בתענית (ו' ע"ב) גרסי עד שתרד רביעה שניה ע"ש וקשה קושית הר"ש ז"ל אמאי אין נהנין ושורפין אח"כ ולפ"ז דלאחר הביעור רק באכילה שרי ולא בשאר הנאות אתי שפיר דתבן וקש אין נהנין ושורפין רק עד הביעור

והנה שיטת פי' הרא"ש ז"ל הוא להפך שכתב בשביעית שם לפי הגרסא מאימתי נהנין ושורפין כו' דמיירי בתבן וקש של מאכל בהמה דאסור לשורפן ולגבל בהן את הטיט משום הפסד דאף לעשות מלוגמא אסור ודין איסור זה מותר מן הביעור ואילך ע"ש היינו דאף דברים האסורים קודם הביעור מותרין לאחר הביעור והנה זה תלוי בהגרסאות דאי גרסינן עד אימתי נהנין ושורפין כו' דרק עד רביעה שניה מותר ליהנות ומכאן ואילך אסור מוכח דלאחר הביעור נאסר בהני הנאות ולפי הגרסא מאימתי נהנין כו' אדרבה לאחר הביעור הוי היתר יותר

הנה בההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק יש להקשות להשיטות דביעור של שביעית הוא באיבוד ל"ל לשרוף את כל הבגד יעבירנו ע"י צפון דהא אינו קלע אילן דלא הדר דקליפי שביעית היינו קליפין של אוכלי שביעית כמ"ש רש"י ז"ל שם ובשלמא בגד שצבעו בקליפי ערלה דאמרינן דידלק ולא אמרינן שיעבירנו ע"י צפון שפיר דערלה הוא בשריפה וצפון רק עבורי מעבר א"כ אינו מקיים מצות שריפה ומש"ה צריך לדלוק את כל הבגד אבל שביעית לאחר הביעור אינו דוקא בשרפה שהרי רש"י ז"ל כתב בפסחים דנותנו במקום דריסת רגלי בהמה כדי שיכלה וכן הרמב"ם ז"ל כתב דשורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכ"ד שמאבד ע"ש. הנה הכפות תמרים כתב ליישב קושית התוס' על רש"י ז"ל שכתב דצביעה הוי הנאתו וביעורו שוה משום דבשעת רתיחת היורה נלקט הצבע והקשו הא בשביעית חזותא מילתא היא כדמויתינן מההיא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק וכתב ע"ז הכפות תמרים דהא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אינו משום