מקדש דוד חלק ד קצז

מפירות אחרות שורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהא תקלה לאחרים וכתב הגר"א ז"ל שם דזה דשורף היינו אם נטמאו כמו תרומה טמאה ע"ש היינו דמשום תקלה לבד א"א לשורפו כמו תרומה תלויה דאין שורפין ולא חיישינן לתקלה ובהדיא אמרינן במע"ש (פ"א מ"ה) הלוקח פירות שוגג כו' ואם אין מקדש ירקבו ולא אמרינן ישרפו משום תקלה ובמחלל על פרוטה דאמרינן שוחק ומשליך לנהר משום תקלה יש לעיין איך שרי מ"ש מפירות מע"ש עצמן דאין שורפן משום תקלה דשמא יבוא אליהו ויבנה הבית ויאכלו וה"נ במעות מע"ש ואי הטעם דאין שורפין מע"ש משום משמרת תרומותי כמו דאסור לטמאות מע"ש משום משמרת תרומותי כמ"ש רש"י ז"ל בסוכה ושייך אף בזה"ז אמאי לא יהיה זה אף במעות מע"ש ואי הטעם משום בזיון קדשים כיון דאי"ל פסול הגוף כמ"ש התוס' דמש"ה אין שורפין קדשים כשאין פסולו בגופו משום בזיון קדשים ושייך זה אף במע"ש א"כ במעות מע"ש נהי דל"ש בהו קדשים מ"מ איכא בזוי מצוה דהא סלע של מע"ש אין שוקלין כנגדו דינרי זהב משום בזוי מצוה כדאמרינן בשבת וצריך לחלק בין בזוי מצוה לבזיון קדשים דהמע"ש עצמו שהוא בכלל קדשים כששורף הוי בזיון קדשים אבל כסף דאין עליו שם קדשים רק מצוה אדרבה משום בזוי מצוה צריך לשורפו וכדאמרינן במותר נר חנוכה דלאחר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו (ועיין תוס' שבת מ"ד ד"ה שבנר] אך ע"מ שכתב הגר"א ז"ל דזה דישרף מיירי בשנטמא היינו דמע"ש שנטמא הוא בשריפה יש לעיין דהא אמרינן לר"י בלקוח בכסף מע"ש שנטמא יקבר ואמאי לא ישרף (והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים דכשפודה על פרוטה דשוחק ומשליך לים משום תקלה ומאי תקלה שייך במעות מע"ש דאם יוציאם לא קנה מע"ש כדאמרינן בירושלמי דבזה"ז אם לקח בכסף מע"ש הפירות כמו שהן והמעות כמו שהן צ"ל דהאי תקלה הוא שמא ישקול בה משקולות]

חקר המנחת חינוך (מצוה תמ"ב) אם יש מצוה באכילת מע"ש דהרמב"ם ז"ל לא חשיב לה במנין המצות ואפשר דאינו אלא רשות ע"ש. הנה אמרינן בירושלמי (ר"פ בתרא דיומא) גבי תענו את נפשותיכם אין לי אלא חולין שאינו בעמוד ואכול מנין לרבות מע"ש ותרומה שהוא בעמוד ואכול ת"ל תענו ועניתם ריבה כו' ומוכח דאיכא מצוה מה"ת באכילת מע"ש

ו) הנה בנטע רבעי אם יכול לפדות במחובר בתוספתא אמרינן דאין נפדין במחובר והתוס' (ב"ק ס"ט) הקשו מהא דאמרינן שם כל המתלקט יהא מחולל על המעות הללו דמשמע דחל הפדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהם לחלל ותי' שם דהטעם דאין נפדין במחובר הוא רק משום דאין דמיו ידועים ע"ש אך הרמב"ם ז"ל כתב דהטעם דאין פודין במחובר הוא משום שהוא כמע"ש וכן הוא בירושלמי דמה מע"ש אין נפדין במחובר אף נטע רבעי אינו נפדה במחובר וכבר הקשו המפרשים ז"ל מההיא דב"ק ועיין בכ"מ שם. והנה בעיקר יש לעיין בההיא דב"ק שם דמקשינן על כל הנלקט מזה יהא מחולל על מעות הללו הא הוי אינו ברשותו ע"ש ומאי קושיא הא לפדות יכול אפילו אחר ואפילו שלא ברצון בעלים דהא אמרינן במע"ש (פ"ד מ"ג) בעה"ב אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר האחר קודם ואעפ"י שבעה"ב רוצה לפדות לעצמו אם אחר נותן יותר הוא קודם וה"ה בכרם רבעי ולא עוד אלא שאחר י"ל זכות לפדות בפחות מן הבעלים שאם בעה"ב רוצה ליתן ה' דינרין ואחר נותן סלע ואיסר האחר קודם דאם הבעלים רוצים ליתן ה' דינרין בעד המע"ש צריכים לפדות בסלע מפני שמוסיפין חומש ואם אחר נותן סלע ואיסר האחר קודם מפני שמוסיף על הקרן כדאמרינן שם א"כ מאי קושית הש"ס דהוי אינו ברשותו הא אף אחר לגמרי יכול לפדות שלא ברשות בעלים וע"כ צ"ל נהי כשהמע"ש עומד לפדיון הכל שוין וכ"א יכול לפדות אך לזה שהמע"ש יהא עומד לפדיון לזה צריך דעת בעלים וכמ"ש לעיל דאם אין הבעלים רוצים לפדות אין שום אדם רשאין לפדותו א"כ זה דמקשינן דהוי אינו ברשותו היינו כיון דלזה שיהא המע"ש עומד לפדיון בעינן דעת בעלים וכיון שהוא אינו ברשותו לא חשיב בעלים ואין המע"ש עומד לפדיון ולא מהני פדיונו אך זה דהכרם רבעי יהא עומד לפדיון זה מהני אף במחובר נהי דעצם הפדיון לא מהני במחובר כמו מע"ש אבל זה שיהא עומד לפדיון ולא להעלותו לירושלים דצריך לזה דעת בעלים מהני אף במחובר דכל שרוצים בבעלים אז שיפדו לאחר שיתלשו חשיב עומד לפדיון א"כ באומר כל המתלקט לעולם חלות הפדיון הוא לאחר שיתלשו וזה שהקשו התוס' הא אז אינם ברשותו זה לא איכפת לן דעצם הפדיון לא בעינן ברשותו דאף אחר יכול לפדותן וזה דאומר כשהן מחוברין דאז הם בעלים מהני דחשיב עומד לפדיון

הביא הר"ן ז"ל (פ"ק דר"ה) בשם הגאון ר"א משבחא דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה בגז"ש דתבואת הכרם אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם אבל בגפן יחידי לא ע"ש היינו דלא רק דבעינן מין כרם אלא גם שיעור כרם. והנה בתוספתא פ' בתרא דמע"ש אמרינן כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד בד"א בכרם שיש בו ה' גפנים אבל כרם שאי"ב ה' גפנים ושאר כל האילן ה"ז נפדה סמוך לחומה רשב"ג אומר אחד כרם שיש בו ה' גפנים ואחד כרם שאי"ב ה' גפנים ה"ז עולה לירושלים כו' והנה זהו כמ"ד נטע רבעי דהא קתני דשאר כל האילן נפדה סמוך לחומה אלמא נוהג בו רבעי אך יש לעיין מ"ש כרם שיש בו ה' גפנים דאינו נפדה ושאי"ב ה' גפנים דנפדה מיהו בזה דשאר אילן נפדה י"ל הטעם משום דזה דגזרו דעולה לירושלים מהלך יום אחד הוא משום שהיו עושין יינן בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות כדאמרינן בירושלמי וזה שייך רק בכרם ולא בשאר אילן אבל מאי נ"מ בין כרם שיש בו ה' גפנים לאין בו ומזה נראה כהגאון משבחא ז"ל דלמ"ד כרם רבעי בעינן ג"כ שיעור כרם ושיעור כרם הוא ה' גפנים ואתיא כמ"ד כרם רבעי וזה דאם אי"ב ה' גפנים וכן שאר אילן דנפדה אלמא רבעי נוהג בהם הוא כמ"ש התוס' ריש קידושין דמדרבנן לכ"ע נוהג וכיון שכל דין רבעי שלהם הוא רק מדרבנן לא החמירו שלא יפדה

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש) דכרם רבעי אי"ל פרט ועוללות וכן אין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות ע"ש וזה דפטור מן המעשרות הוא מהירושלמי ומשום דהוי ממון גבוה והוי כמו הקדש דפטור מן המעשרות והנה כשפודה הכרם רבעי אי מתחייב אח"כ במעשרות הנה אם פדה לאחר גמר מלאכה ודאי פטור וכמו הקדש דאם פדה לאחר מירוח פטור דמירוח הקדש פוטר אך אם פדה קודם גמר מלאכה אי חייב אח"כ במעשרות יש לעיין דבהקדש דאם הגיע לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד הקדש ג"כ פטור מן המעשרות כדאמרינן (פ"ד דפאה) ואמרינן בירושלמי חד למירוח וחד לשליש ובנטע רבעי יש לחקור אי בשעת עונת המעשרות כבר חל עליו קדושת כרם רבעי והוי כמו עונת המעשרות ברשות הקדש הנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ט מהל' מע"ש ה"ב) דאם נתן כרם רבעי במתנה כשהוא בוסר חל המתנה דעדיין לא חל עליו תורת נטע רבעי וכיון דבשיעור בוסר עדיין לא חל קדושת כרם רבעי א"כ ע"כ חל בשעת