מקדש דוד חלק ד קצו

למוכר שלא יהא המקח קיים ויחזרו דמים למקומן וממילא לא יצאו המעות לחולין היכא דאפשר להחזיר דמים למקומן או אפשר דאף היכא דאפשר להחזיר דמים למקומן לא הפקיעו חכמים הדין דיצאו המעות לחולין רק קנסו שיחזרו דמים למקומן ויאכל אותן המעות עצמן בקדושת מע"ש היינו שהתשלומין יהי' מאותן המעות עצמן ולא ממעות אחרות

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח הי"ב) מי שהיה לו מעות מעשר בירושלים וצריך להם ויש לחברו פירות חולין שרוצה לאוכלן אומר לחברו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיו ונמצאו אותם הפירות לקוחות בכסף מע"ש ויאכל אותם חברו בטהרה ולא הפסיד כלום ויצאו המעות לחולין בד"א בשהיה חברו בעל הפירות חבר שאין מוסרין פירות מע"ש של ודאי אלא לחבר לפיכך אם היו המעות של דמאי אומר כן אף לע"ה ע"ש. והנה יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ח) אין נותנין פירות מע"ש לע"ה ולא פירות הנלקחות בכסף מע"ש כו' ומותר לאכול מע"ש של דמאי באנינות וליתנו לע"ה והוא שיאכל כנגדו ע"ש א"כ קשה מאי משתכר התם החבר במה שמחלל על פירותיו של ע"ה כיון שצריך לאכול כנגדו בקדושת מעשר והרי צריך החבר להמעות

כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"א מ"ה) על ההיא דהלוקח מים ומלח ממעות מע"ש כו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכמו שיבוא הפרט דבר שהוא אוכל ורבה מן הארץ כו' ולפיכך אסור ליקח ממעות מע"ש מים ומלח לפי שאעפ"י שהן נאכלין אינם גדלין מן הארץ כמו המים כו' והמלח אדמה שרופה ע"ש. והנה ז"ש דמלח חשיב אוכל לגבי מע"ש רק משום דאין גידולו מן הארץ קשה הא מלח אינו מטמא טומאת אוכלין כדמוכח מב"ב (כ') ועיין בתוס' שם א"כ אינו ניקח בכסף מע"ש דזה בזה תלוי כדאמרינן בנדה (נ"א ע"ב) גבי הקושט וראשו בשמים דאם אין מטמאין ט"א אין נלקחין בכסף מע"ש ורק בקור אמרינן דאינו מטמא ט"א ומ"מ נלקח בכסף מע"ש משום דהתם הטעם דאינו מטמא ט"א הוא משום חסרון מלאכה ולמע"ש לא איכפת לן בזה כמ"ש התוס' שם אבל מלח דאינו מטמא ט"א בשביל שאינו אוכל בפ"ע ורק בא לתבל הוי כמו קושט וראשי בשמים דבאין לתבל אין מטמאין ט"א ואין נלקחין בכסף מע"ש

והנה בלוקח בהמה לשלמים מדמי מע"ש נראה דיכול ליקח השלמים גם בשביל אדם אחר ואע"ג דמעשר ממון גבוה וא"י ליתנו לאחרים דכל שלוקח ממעות מע"ש שלמים אין זה דרך חילול דאמרינן בירושלמי (פ"א ה"ב) דהלוקח בהמה לשלמים ממעות מע"ש בלקיחתה פקע ממנה קדושת מע"ש א"כ אין זה בדרך חילול רק גזיה"כ דכל שלוקח שלמים במעות מע"ש יצא הכסף לחולין א"כ הפרשת שלמים היא כשאר שלמים ויכול להפרישו לשם מי שירצה ונראה ראיה לזה מדאמרינן בב"מ (כ"ו) גבי מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר וכתב רש"י ז"ל שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים ע"ש ואי השלמים הם לעולם לבעל המעשר דמע"ש ממון גבוה הוא וא"א לתתו במתנה א"כ איך מקריבין כשהבעלים אינם בירושלים הא בעיא סמיכה ונראה מזה דאף שהמעשר הוא של הבעלים השלמים יכול להפריש לשם מי שירצה

ה) אמרינן בירושלמי תרומות (פ"ג ה"ב) מאימתי מטמאין את הגת בש"א משיוציא את השני היינו משיוציא מע"ש ובה"א משיוציא את הראשון אמר ר"י הלכה כב"ש והרבים נהגו כב"ה אמר ר"ש נראין דברי ב"ש בשעת מקדש ודברי ב"ה בזה"ז ע"ש ונראה דפליגי בהא דאע"ג דאסור לטמאות מע"ש ואף להכשירו אסור כדאמרינן בסוכה באתרוג של מע"ש לא יטול מפני שמכשירו אבל הכא מיירי בטבל וזה בעלמא דאסור לטמא טבל הוא משום דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמי אבל טבול למעשר כמעשר דמי לא אשכחן וב"ש סברי אף למעשר כן ור"ש דמפליג בין בזמן שביהמ"ק קיים ובין בזה"ז נראה דאף דל"ש טבול למעשר כמעשר דמי מ"מ אסור לטמאות כדי שיאכל מע"ש בטהרה דבנדה (ו') אמרינן רק דאם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה אבל לאכול דס"ט אף קודם גלגול אין לעשות בטומאה אף דקודם גלגול אינה עדיין טבולה לחלה ומש"ה בזמן שביהמ"ק קיים אסור לטמאות כדי שיהא מע"ש נאכל בטהרה אבל בזה"ז דסוף סוף אינו נאכל הוי כמו התם דנולד ס"ט דתעשה בטומאה כיון דבלא"ה אינו נאכל וגם אינה טבולה לחלה ולב"ה דלא מפלגי ואף בזמן המקדש מותר לטמאות צריך לחלק מההיא דנולד לה ס"ט עד שלא גלגלה דהתם כי לא נולד ס"ט אי מטמאה איכא הפסד כהן כמ"ש בתוס' שם אבל במע"ש ל"ש הפסד כהן א"נ כיון דאפשר לחלל מע"ש לא איכפת לן בטומאה

אמרינן בירושלמי מע"ש (פ"ג ה"ג) במע"ש בזה"ז שנכנס לירושלים דאיכא פלוגתא אי קולט כיון דליכא מחיצות אי אמרינן רואין את המחיצות כאילו הן עולות ואמרינן שם דרב פנחס מסאב להו ופריק להו שהיה מטמא להמע"ש שנכנס לירושלים כדי שיהא אפשר לפדותו דפירות שנטמאו פודין אותן בירושלים ועיין כ"מ (פ"ב ה"ד) בשם הטור דבזה"ז מותר להכשיר מע"ש כדי לטמאותו והכי איתא בירושלמי רב פנחס מסאב לה ע"ש והנה יש לעיין אי מע"ש שנכנס לירושלים בזה"ז דקלטוהו מחיצות דא"א לפדותן וגם א"א לאוכלן בלא מחיצות מותר לטמאן כדי שיהא אפשר לפדותן א"כ קשה ההיא דב"מ (נ"ג) דאמרינן מע"ש שנכנס לירושלים ויצא דהוי דבר שאין לו מתירים ובטל ברוב ומקשינן וניעייליה ואמרינן דנפול מחיצות ומ"מ א"א לפדותן דקלטוהו מחיצות דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ע"ש וקשה הא אכתי הוי דבר שי"ל מתירים דאפשר לטמאותו ולפדותו כיון דלכתחילה מותר לטמאותו כדי שיהיה אפשר לפדותו. והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ב ה"ד) כתב דמע"ש שנכנס בזה"ז בירושלים מניחין אותו עד שירקב ע"ש ולא אמרינן שיטמאו ויפדהו כהירושלמי ונראה דסמך על ההיא דב"מ דמוכח דאי נפול מחיצות אי"ל תקנה ולהטור אפשר לומר דרק בההיא דרב פנחס שכל המעשר גדל שלא בפני הבית כיון דמעולם לא היה המעשר ראוי לאכילה מותר לטמאותו כדי שיהא אפשר לפדותו אבל ההיא דב"מ שהמעשר היה גדל בפני הבית והיה קודם ראוי לאכילה רק אח"כ כשנכנס לירושלים חרב הבית דנפול מחיצות לא מקילינן ביה לטמאותו אף כדי שיהא ראוי לפדיון וצ"ע בזה

והנה הגר"א ז"ל (יו"ד סי' של"א ס"ק ר"ה) מפרש דברי הירושלמי דרב פנחס מסאב לה לא כהטור דמיירי במע"ש אלא בפירות שנגמרו מלאכתן וחשש לדין ולדין היינו לר"י דקדשה בזה"ז ולת"ק דמתני' דפירות שנגמרו מלאכתן ונכנסו לירושלים דלא יצאו ע"ש. והנה לשיטה זו ל"ק איך מותר לטמאות דאף דמע"ש אסור לטמאות אך קודם הפרשה לאחר גמר מלאכה מותר לטמאות וכב"ה דמותר לטמא הגת קודם הפרשת מע"ש ואף לר"ש שם בזה"ז מותר

אמרינן ביו"ד (סי' של"א סעיף קל"ג) דבזה"ז מחל על פרוטה ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחילה וכן אם חילל על ש"פ