מקדש דוד חלק ד קצה

דרישא דמשך בסלע והוקרו ועמדו בשתים דהשבח למעשר נראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שפסק (בפ"ד ה"כ) בפדיון מע"ש דכופין את הבעלים לפתוח ראשון וא"י לחזור בו וזה היפך התוספתא דקתני דיכול לחזור בו וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דהתוספתא אזיל כמ"ד מע"ש ממון הדיוט ומש"ה יכול לחזור אבל הרמב"ם ז"ל דפסק מע"ש ממון גבוה א"י לחזור בו ע"ש היינו דבמע"ש שייך אמירה לגבוה וא"י לחזור בו וא"כ במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים נהי דהמשיכה לא מהני למעשר כ"א ללוקח מ"מ הרי משכן בשביל פדיון המעשר בסלע א"כ לא גרע מאומר שיפדם בסלע וא"י לחזור בו וצריך אח"כ לפדותן בסלע והשבח למעשר וז"ש בפה"מ דהשבח ללוקח הוא משום דבקידושין אמרינן דמתני' ר"י דמעשר ממון הדיוט ע"ש וכל דמעשר ממון הדיוט יכול לחזור בו כדאמרינן בתוספתא ומש"ה השבח ללוקח. והנה זה שהקשה הראב"ד ז"ל במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים אמאי לא נימא שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש נראה דבמעשר ל"ש שלא יהא כח הדיוט חמור כו' דרק בהקדש שייך זה דהמקנה להקדש קנה רק בהקדש קנין כסף קונה ולא משיכה שייך לומר שלא יהא כח הדיוט חמור כו' ואף משיכה קונה לחומרא אבל במעשר דהמקנה למעשר ל"ש שיהא מעשר ורק דרך חילול נעשה מעשר ומדאורייתא כסף עושה חילול ולא משיכה ול"ש שלא יהא כח הדיוט חמור כו' שתהני משיכה דאף בהדיוט משיכה רק עושה קנין ולא חילול ובמעשר ל"ש קנין בלא חילול

הנה בפ"ד ה"כ שכתב הרמב"ם ז"ל דכופין את הבעלים לפתוח ראשון וזה חומר במעשר מן ההקדש השיגו הראב"ד ז"ל מהתוספתא דאמרינן כופין אותו לפתוח ראשון ואם רצה לחזור בו חוזר וזה חומר בהקדש מבמעשר וכתב הכ"מ דגרסא אחרת היה לו בהתוספתא א"נ אתיא כמ"ד מע"ש ממון הדיוט. והנה להראב"ד יש לעיין כיון דכופין אותו אמאי יכול לחזור בו יכפוהו עתה ומ"ש דבתחילה כופין אותו ועכשיו אין כופין אותו וצ"ל דזה דיכול לחזור בו אינו על עצם החילול רק שרוצה עתה לפדותו בפחות אך קשה מאי מהני פתיחתו כיון שיכול אח"כ לחזור וליתן פחות ולהרמב"ם ז"ל יש לעיין שכתב דחומר במעשר מבהקדש דבמעשר כופין לפתוח משא"כ בהקדש מ"ש דבמעשר כפינן ובהקדש דלא כפינן ונראה משום דבמעשר יד כל אדם שוה והכל יכולים לפדותו וכדאמרינן במע"ש (פ"ד מ"ג) בעה"ב אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם רק בעינן שיהא המעשר עומד לפדיון ולא להעלותו לירושלים וזה תלי בבעלים דקודם שהמעשר עומד לפדיון אי אפשר לפדות אותו וזה שהבעלים נותנין רשות לאחרים לפדותו אינו כלום דא"צ רשות לזה דבפדיון יד הכל שוין ורק בעינן תנאי שיהא המעשר עומד לפדיון ולא להעלותו וזה נעשה רק ע"י שהבעלים עצמן פותחין בפדיונו אז מקרי שהמעשר עומד לפדיון ומש"ה כופין את הבעלים לפתוח ראשון דכ"ז שאין הבעלים פותחין אין אחר יכול לפדות דעדיין אין המעשר עומד לפדיון אבל בהקדש ל"ש זה דכל הקדש עומד לפדיון ואין זה שייך להבעלים כלל ובזה מתיישב ג"כ להרמב"ם ז"ל מאי מהני פתיחתו אם אח"כ יכול לחזור וליתן פחות דהכא אין הפתיחה רק שיהא המעשר עומד לפדיון א"כ לא איכפת לן אם אח"כ נותן פחות [אמרינן פ"ד מ"ג בעלים אומרים בסלע וא' אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן ובערכין מקשינן מ"ש מהקדש דבעלים קודמין מפני שמוסיפין חומש ומשנינן דהתם חומש רווחא דהקדש הכא רווחא דבעלים קרנא תפרוק שפיר חומש לא איכפת לן ובירושלמי מע"ש מקשינן כה"ג ואמרינן שנייא היא שיכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש והקשה המשנה ראשונה איך יכול עתה להערים ולפוטרו מן החומש כיון שכבר אמר בסלע ע"ש ונראה דאין כוונת הירושלמי מפני שהוא יכול עתה להערים ולפטור מן החומש אלא כתלמודא דידן דבמע"ש לא איכפת לן בחומש רק בתלמודא דידן יהיב טעמא מפני דרווחא דבעה"ב ובירושלמי מפני שהוא יכול להערים ולפוטרו מן החומש היינו כיון שרשאי לכתחילה להערים ולפטור מן החומש ואמרינן בירושלמי למה מערימין לפי שנאמר בו ברכה א"כ כיון דרשאי לכתחילה להערים ולפטור מן החומש לא איכפת לן בחומש ואזלינן רק בתר קרנא]

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"ד) הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים לא קנה המעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל דיחזור הדמים למקומן אם לקחן מאחר ואם הלך לו יאכל כנגדן וכתב הכ"מ דגם הרמב"ם ז"ל פוסק דיחזרו דמים למקומן ואם ליתא למוכר יאכל כנגדן כמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן זה הכלל כל שהוא חוץ מאכילה ושתיה וסיכה יאכל כנגדו ואם המוכר קים יחזרו דמים למקומן וז"ש אעפ"י שיצאו מעות לחולין אתא רק לאפוקי ממ"ד בירושלמי כאן דרך מקח כאן דרך חילול וס"ל דלא קי"ל כהאי מ"ד אלא אעפ"י שהוא דרך חילול לא קנה מעשר והקשה הכ"מ במזיד אמאי אוכל כנגדן או יחזרו דמים למקומן הא מעשר במזיד מתחלל ותי' דלא מדינא אמרינן דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא ע"ש והמשנה ראשונה תמה על הכ"מ היאך מצינו מעשר במזיד מתחלל. והנה ביאור דברי הרמב"ם ז"ל נראה ממ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה תר"י עמ"ש הרמב"ם ז"ל שיש לאו במוציא מע"ש חוץ מאכילה ושתיה וסיכה שהוא בכלל ולא נתתי ממנו למת והרמב"ן ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל למה לא ילקה על לאו זה וכתב החינוך ז"ל שם שלא להוציא דמי מע"ש אלא בצורכי אכילה ושתיה וע"ז נאמר לא נתתי ממנו למת כו' כלומר לא הוצאתי ממנו דבר שאינו מקים את הגוף כו' ולשון ספרי שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכים ואמרו ז"ל שכל זמן שהוציא ממנו כלום לשום דבר חוץ מאכילה ושתיה וסיכה שתשלום זה שישלם מעות כנגדן ויאכל מהם בירושלים צרכי סעודה ומן הדומה דכיון דיש בו תשלומין אין בו חיוב מלקות ע"ש וכ"כ בפי' הרדב"ז ז"ל (פ"ג מ"י) דמש"ה לא לקי על לאו זה משום שי"ל תקנתא שיאכל כנגדן ע"ש. ונראה מזה דהא דיאכל כנגדן אינו מדין קנס כמ"ש התוס' בקידושין ואף לא בתורת חילול שמחלל מעות שביד המוכר עליהן כמ"ש רש"י ז"ל בקידושין שם אלא הוא דין תשלומין דכל שהוציא מע"ש חוץ מאכילה ושתיה וסיכה חייב בתשלומין ומש"ה אינו לוקה משום דהוי לאו הניתן לתשלומין ואף בסך שמן של מע"ש למת דעבר על לאו זה ג"כ אינו לוקה ומשום דניתן לתשלומין דיאכל כנגדן ועיין במנחת חינוך שם ואף דליכא עוד מעשר בעולם ול"ש חילול כלל אלא תשלומין והוא מדאורייתא דהא אינו לוקה בשביל זה והנה לפ"ז בלוקח בדמי מע"ש דברים שאין נלקחים בהם כיון דחייב בתשלומין למעשר יצאו המעות לחולין דהא זהו תשלומין בעד המעשר שיצא לחולין וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בלוקח מים ומלח כו' דלא קנה מעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין דזהו לעולם בלוקח דברים שאין נקנין בכסף מע"ש יצאו המעות לחולין כו' שצריך לשלם ויאכל כנגדן וה"נ בלוקח מים ומלח יאכל כנגדן כמ"ש הכ"מ דמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן זה הכלל כו' קאי אכולהו אך המעות יצאו לחולין תיכף וזה דצריך לאכול כנגדן הוא רק מדין תשלומין ולהרמב"ם ז"ל זה דיאכל כנגדו הוא מדאורייתא ורק מה דאמרינן יחזרו דמים למקומן הוא משום קנסא כדאמרינן בקידושין דקנסינן ליה