מקדש דוד חלק ד קצד

לירושלים ומחיצות קולטות והנה בזה יש לעיין איך מוציאין אותן בטבלן חוץ לעיר ומפרישין ופודין הא פירות שנגמרו מלאכתן כבר קלטן מחיצות וצ"ל דזה דאמרינן גבי קליטת מחיצות דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות הוא רק במע"ש עצמו אבל טבל קולט רק באיתנהו למחיצות

והנה מדברי רש"י ז"ל מכות שם ג"כ נראה דאם הפרישו בירושלים מחיצות קולטות בההיא דכהן שעלה בידו תאנה של טבל ומוקמינן שהכניסה בטבל וכתב רש"י ז"ל שנכנסו בטבלן ויצאו בטבלן והפריש אח"כ ע"ש. ונראה דאם הפריש בירושלים עצמה הוי כמו שהכניס המעשר לירושלים ואמאי הא ליכא ראיית פני החומה והוי כמו שהכניסן במוץ ומירחן אח"כ דס"ל לרש"י ז"ל דלא מהני ומשום דתוך הבית אינו כפני הבית ונראה דכל שהפריש המעשר בירושלים הוי כאילן העומד בחצר דהוי כמו ראיית פני החצר וכמ"ש בתוס' (ב"מ פ"ח) דכיון שעומד שם הוי תוך החצר כמו פני החצר ה"נ בהפריש המעשר בירושלים עצמה [אמרינן בירושלמי (מע"ש פ"ג ה"ג) במע"ש בזה"ז שנכנס לירושלים כו' א"ל חד סב אבוכון מפקרן חוץ לחומה ופודה אותו שם ופי' המפרשים ז"ל דמשליכן כלאחר יד חוץ לחומת ירושלים ע"ש. והנה זה דהשליכן כלאחר יד הוא דומה לההיא דזבחים דוחה היה אבא את בע"מ מע"ג המזבח ואמרינן בגמרא מאי דוחה כלאחר יד דאף שאין המזבח קולטן לא שרי לדחותן אלא כלאחר יד וה"נ ס"ל דאין המחיצות קולטות בזה"ז ומותר להוציאן ומ"מ לא שרי אלא כלאחר יד]

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ג) מעות מע"ש אם רצה לצרפן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה ע"ש. והנה שם לעיל ה"ג כתב פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה מוסיף חומש שני על הקרן כו' ע"ש. והנה לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי דבאיזה אופן הוא מוסיף חומש כשפודה פדיונו אם לא כשמחלל אח"כ על זהב ונראה דזה דמוסיף חומש כשפודה פדיונו היינו בירושלים כשפורט סלע דזה דמצרף מעות מע"ש לרינרי זהב כדי להקל משאן שכתב הרמב"ם ז"ל דאינו מוסיף חומש מפני שאין זה דרך פדיון הוא משום דהפדיון הראשון שחילל הפירות על המעות היה ג"כ כדי להקל משאן א"כ זה שמחלל עתה על זהב אין זה פדיון חדש רק גמר הפדיון הראשון אבל כשפורט סלעים בירושלים לקנות בהם בקר וצאן זה חשיב פדיון חדש ומוסיף חומש וכן צריך לפרש מה דאמרינן במנחות (פ"ב) המתפיס מעות מע"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהן ב' חומשים א' למעשר וא' לשלמים ומוכח כשפודה המעות מוסיף עוד חומש דמיירי שפורטן בירושלים וכן משמע ממ"ש רש"י ז"ל שם כשהוא פודן היינו שמחללן על פרוטות או על דינרין ע"ש וע"כ בירושלים איירי דבחוץ אין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק כשמתערבין עם חולין והנה לפ"ז צ"ל לעולם בלקוח בכסף מע"ש בירושלים אם עושה לעצמו מוסיף חומש וכן נראה ממ"ש בפה"מ (מע"ש פ"ד מ"ח) גבי המניח איסר של מע"ש ואכל עליו י"א באיסר דמיירי שהניח איסר של מע"ש לאכול כנגדו כמו שהוא חייב לעשות בירושלים כו' ופי' שם שהוא חייב להוסיף חומש ובפי' הרא"ש ז"ל תמה עליו הא מע"ש אין מוסיפין חומש בפדיון אלא בפדיון ראשון וכשמחלל איסר זה א"צ להוסיף חומש ע"ש ודברי הרא"ש ז"ל הם תמוהים הא בפ' הזהב אמרינן דרק על החומש אין מוסיפין חומש אבל על עיקר הפדיון מוסיף חומש וכן הוא במנחות (פ"ב) דכשפודה מעות מע"ש מוסיף חומש וכבר עמדו בזה על הרא"ש ז"ל. ונראה דתמיהת הרא"ש ז"ל הוא דלא מצינו הוספת חומש רק בפדיון חוץ לירושלים דבפדיון הוא משום כי ירחק ממך הדרך דבזה איירי קרא כשפודה לעצמו מוסיף חומש אבל כשמחלל המעות בירושלים שהוא מדין ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' זה גדר אחר לגמרי ואין זה מדין פדייה דבירושלים אינו נפדה אלא מדין לקיחה בכסף מע"ש לאכילה בזה לא אשכחן שחייבה התורה חומש. והנה להרא"ש ז"ל זה דמוסיף חומש בפדיון שני היינו כשפודה חוץ לירושלים כגון סלעים על דינרי זהב שהוא להקל ממשאו שזהו ג"כ מדין פדיון מוסיף חומש שני ולא כהרמב"ם ז"ל אך הרמב"ם ז"ל לשיטתיה כיון כשפודה על זהב אינו מוסיף חומש א"כ ע"כ חומש שני הוא בלקוח (יש לחקור בפודה מע"ש של חבירו ואח"כ פדה בעל המעות על מעות אחרות אם מוסיף חומש כיון דאיכא חומש על פדיון שני אם חשיב הוא בעלים כיון דהמעות שהוא פודה הן שלו או אזלינן בתר עיקר המעשר ואינו בעלים]

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח ה"ז) הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשבח למעשר משך פירות בב' סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מע"ש אלא סלע אחת ומוסיף עליהן סלע שנייה מן החולין ונותן למוכר כו' ובפה"מ (פ"ד מ"ו) כתב ז"ל קראו בזו הלכה מעשר לפירות הנלקחים בכסף מע"ש וקרא פדייה נתינת הזהב של מע"ש כו' ואמר כי אם קנה פירות מדמי מע"ש בסלע ומשך הפירות שנתחייב בקנייתן ולא הספיק לתת המעות עד שעמד בב' סלעים מה שקנה בסלע שיתן למוכר סלע במה שקנה ממנו וירויח הוא סלע אחד ויוציא אותו במה שירצה ליהנות בו לפי שאלו הפירות הם ב' סלעים שוות ולפיכך חושב אותם במעות מע"ש בב' סלעים וזה ענין אמרם ומשתכר בסלע ומע"ש שלו ענינו שחוזר במנינו וחושב אותם בב' סלעים כמו שהוא שוה ואם היה הדבר להפך וחזר מה שקנה בב' סלעים בסלע אחד קודם שיתן הזהב נותן לו סלע שהוא שוה עכשיו ממעות מע"ש והסלע השני מן החולין כדי שלא יהיה עליו מכשול ר"ל על המוכר שיתן לו ב' סלעים מן המע"ש ואלו הפירות הם שוות עכשיו סלע עכ"ל. והנה בבבא בתרייתא דמשך בשתים והוזלו ועמדו על סלע בפה"מ ובפסקיו אחת הן שצריך ליתן לו סלע מן המעשר וסלע מן החולין ורק בבבא קמייתא במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים בזה מתחלק מ"ש בפה"מ ובפסקיו דבפה"מ כתב שנותן לו סלע מן המעשר והסלע השני מרויח הלוקח ועושה בו צרכיו ובפסקיו כתב שהשבח למעשר והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפה"מ הוא ברור דהפדיון למע"ש אינו חל אלא בנתינת הכסף והמשיכה קודם מהני ללוקח כדין הדיוט ומש"ה במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים נותן להמוכר רק סלע שהלוקח קנאו במשיכה והפדיון חל אח"כ כשנותן הכסף ואז הוא מתחלל על הפירות שהן של הלוקח ושוות אז שתים ונותן למע"ש רק שיעור סלע ובסלע הוא ללוקח ועושה בו צרכיו דהוא חושב הפירות למע"ש בב' סלעים כמו שהוא שוה בשעת פדיון ולהפך במשך בשתים והוזלו ועמדו על סלע כשקנאם הלוקח במשיכה נתחייב להמוכר שתים אך כיון שהפדיון הוא כששוה סלע אינו נותן ממע"ש אלא סלע וסלע צריך ליתן הלוקח משלו מן החולין ומזה שכתב הרמב"ם ז"ל בפסקיו בבבא שנייה שנותן למוכר סלע מן המעשר ומוסיף סלע מן החולין מוכח ג"כ דס"ל דהמשיכה מהני ללוקח וצריך ליתן סלע מביתו וזה שהקשה הראב"ד ז"ל אטו גזבר של מעשר הוא ע"ש אדרבה אינו גזבר של מעשר והמשיכה מהני לעצמו והחילול הוא בשעת נתינת מעות וז"ש בבבא