מקדש דוד חלק ד קצג

לקח החיה שלא ע"מ לאכלה רק לצורך שלמים וצריך להמכר וליקח בדמיו שלמים הא ע"כ זה שחל הקדושה על החיה הוא מדין לקוח בכסף מע"ש דאין מע"ש מתחלל רק על כסף צורה ולקוח בכסף מע"ש לר"י אי"ל פדיון דלא אלימא למתפס פדיונו

והנה בההיא דלוקח שור לחרישה שכתב רש"י ז"ל דימכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר יש לעיין נהי דכה"ג בשלקחו לחרישה לא אמרינן דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה מיהו התם בירושלים קיימינן ואיך פודין בירושלים הא בירושלים לא אשכחן פדיון אא"כ נטמא שאינו ראוי לאוכלו והכא האי שור לחרישה ראוי הוא לאכילה וצ"ל כיון שמתחילה לקחו לחרישה לא חל עליו תורת אכילה בירושלים וכה"ג נפדה אף בירושלים. עוד נראה דלא אשכחן קליטת מחיצות בלקוח בכסף מע"ש כלל וזה דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בירושלים אם לא נטמא הוא משום דלקוח בכסף מע"ש אף בריחוק מקום אינו נפדה א"כ אין זה מדין קליטת מחיצות ואם נטמא נפדה בכ"מ ולא אשכחן חילוק בלקוח בכסף מע"ש בין ירושלים לגבולין לענין פדיון דאם לא נטמא אין פודין אותו בשום מקום ואם נטמא פודין אף בירושלים וא"כ לפ"ז בלוקח שור לחרישה דכה"ג לקוח בכסף מע"ש נפדה אין חילוק בין ירושלים לגבולין אך זה תלוי אי זה דאינו נפדה טהור בריחוק מקום לרבנן הוא דאורייתא או דרבנן דהתוס' (פסחים ל"ח) כתבו שהוא רק מדרבנן א"כ שייך שפיר קליטת מחיצות בלקוח שאינו נפדה שם מה"ת אך השמ"ק (ב"מ נ"ה) כתב תרי טעמי חדא שהוא רק מדרבנן א"נ כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף אמר רחמנא פעם א' הוא נפדה ואינו נפדה ב' פעמים ואע"ג דאמרינן הכסף ואפילו כסף שני משום דכסף כסף ריבה אבל מעשר פעם א' הוא נפדה ואינו נפדה ב' פעמים ע"ש א"כ הוא מה"ת ולפ"ז אינו שייך קליטת מחיצות כלל בלקוח בכסף מע"ש דלא יהא אלא ריחוק מקום. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ב ה"ט) מע"ש שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר כו' וכתב הכ"מ ומ"ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר הכי משמע בפ' הזהב (נ"ג) ע"ש היינו דאמרינן שם על ההיא דמע"ש שנכנס לירושלים ויצא וניעייליה בשנטמא ונפרקינהו כו' אלא בלקוח בכסף מע"ש ומקשינן לקוח בכסף מע"ש נמי ליפרקיה דתנן הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה כר"י דאמר יקבר אי ר"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי אלא לעולם בטהור ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כו' לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ופי' רש"י ז"ל לעולם בטהור בין מעשר בין לקוח ומזה הוכיח הכ"מ דמחיצות קולטות בלקוח בכסף מע"ש אך נראה דזה דמקשינן והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן היכא דאיתנהו למחיצות כו' ע"כ זו הקושיא היא רק על מע"ש עצמה ולא על לקוח דהא לקוח אף אם אין מחיצות קולטות ג"כ אינו נפדה דהא אינו נפדה טהור בריחוק מקום ואפילו בזמן דליכא מחיצות אינו נפדה בריחוק מקום כדאמרינן במע"ש (פ"א מ"ה) בלוקח פירות שוגג כו' ואם אין שם מקדש ירקבו ואין נפדין משום דאין נפדין טהור בריחוק מקום כמ"ש הר"ש ז"ל ואף דאין שם מקדש א"כ אין ראיה משם דמחיצות קולטות ללקוח וז"ש הרמב"ם ז"ל דלקוח בכסף מע"ש מחיצות קולטות אין זה לפדיון דל"ש קליטה לפדיון ללקוח דבלא"ה אין נפדה רק לענין שאסור להוציאו חוץ לירושלים ובמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ונראה דלמד זה מדאמרינן במתני' רק דמעות נכנסות לירושלים ויוצאות הא פירות הנלקחות אין יוצאין

עוד י"ל טעם בלקח שור לחרישה דנפדה בירושלים דהנה אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ה) דמע"ש שנטמא בולד הטומאה בחוץ נפדה אף בפנים והיינו בולד הטומאה דרבנן ומקשינן כיון דמדאורייתא טהור הוא וקלטן מחיצות איך נפדין ומתרצינן שהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות וכיון שהיה טמא בולד הטומאה הכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות ופודין אותו אף בירושלים [ועיין בשנו"א שם] ואמרינן שם אמר ר"ז הדא אמרה מע"ש טהור שהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות אין מחיצה תופסתו ומסקינן שם דבטהור לכתחילה אינו נפדה רק אם פדאו פדוי ע"ש וא"כ בלוקח שור לחרישה שלא לקחו ע"מ לאוכלו כלל א"כ הוי כהתנה שלא תתפסנו מחיצות ומש"ה נפדה אף בירושלים ואף לפי מה דמסקינן דבטהור לכתחילה אינו נפדה הכא שלקח לחרישה ומעיקרא אינו עומד לאכילה כ"א לפדיון אף לכתחילה פודין אותו

כתבו התוס' (ב"מ נ"ג ע"ב) במע"ש דאם נפלו מחיצות וחזרו ונבנו דיאכלו ולא אמרינן הואיל ואידחו אידחו והוכיח זה מההיא דסנהדרין גבי עיר הנדחת דמע"ש יגנזו ומוקמינן לה באסקוה לירושלים ונפלו מחיצות מכלל דשאר מע"ש שאינו של עיר הנדחת כי נפלו מחיצות וחזר ונבנו יאכלו ע"ש. והנה מההיא דב"מ גופא יש להוכיח כן דאמרינן שם גבי שנכנס לירושלים ויצא מאי יצא דנפול מחיצות ואינו נפדה דמחיצות קולטות ולא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ואי נימא במע"ש שהיה בירושלים ונפלו מחיצות דנדחה ואינו חוזר ונראה אף אם חזרו ונבנו א"כ אמאי לא יפדו מ"ש ממע"ש שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים משום שאינו ראוי לאכילה ומ"ל אם אין ראויין לאכילה משום טומאה ומ"ל אם אין ראויין לאכילה מחמת דיחוי כיון דפסולן בגופן מלאכול וקרינן ביה לא תוכל שאתו ואמאי לא יפדו

אמרינן במכות דמע"ש חייבין עליו משיראה פני החומה וכתב רש"י ז"ל שם וזה דמחיצות קולטות לענין פדייה הוא ג"כ משום ראיית פני החומה ויש לחקור בהכניסו דרך גגין אי הוי לענין זה כראיית פני הבית בטבל דלאפוקי גגות וקרפיפות דלא. הנה במע"ש (פ"ג מ"ו) בההיא דפירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים דיחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ וכשנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים והוציאו מהם מע"ש החייב להם ונכנסו לירושלים שאין שם שום דרך שיפדה כו' ע"ש היינו שאינו מפרש שהוציא אח"כ הפירות בטבלן מירושלים אלא שהפריש המעשר עצמו בירושלים וע"י זה נכנס המעשר לירושלים ויש לעיין כיון דהמעשר עצמו נכנס לירושלים כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מאי רבותא דקלטוהו מחיצות ונראה משום דלקליטת מחיצות בעינן ראיית פני החומה וכשהכניס בטבלן והפריש בירושלים ליכא ראיית פני החומה בהמעשר עצמו וקמ"ל דראיית פני החומה בטבלן מהני אך הרמב"ם ז"ל בפסקיו (פי"ב ה"י) כתב דמיירי שנכנסו בטבלן ויצאו ואח"כ הפריש מע"ש ע"ש ונראה דלשטתיה אזיל דס"ל בפסקיו (מעשרות פ"ג ה"ו) גבי ראיית פני הבית דאם הכניס במוץ ועשה שם גמר מלאכה חייב במעשרות דתוך הבית חשיב כמו פני הבית

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ד) כשם שאין אוכלין מע"ש בזה"ז בירושלים כך אין פודין אותו שם כו' ואם נכנס בירושלים אף בזה"ז אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו עד שירקב כו' לפיכך אין מפרישין מע"ש בירושלים בזה"ז אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזה"' ירקב ע"ש ומהכא נמי נראה דכל שמפרישו בירושלים עצמה הוי כמו הכניסו