מקדש דוד חלק ד קצב

כלים אי"ל פדיון ואם היה של כסף ה"ז מותר ע"ש ונראה דהתוספתא אזיל אליבא דר"ד דאמר מחללין מע"ש על אסימון ואמרינן בירושלמי פ"א ה"א דלר"ד מחללין מע"ש על ליטרא כסף ואמרינן שם דדוקא על של כסף ולא על של זהב משום דכתיב וצרת הכסף בידך דבכסף לא בעינן צורה וכל שהוא כסף מחללין עליו אבל זהב בעינן דוקא מטבע ע"ש וא"כ מע"ש של זהב שעשאו כלים כיון דעתה אינו עוד מטבע וכיון שכל פדייתו היה בתורת מטבע א"י תו לחזור ולפדות אותו דפקע דין פדייתו אבל של כסף אם עשאן כלים מותר לחללן דכסף אין פדיונו משום מטבע

ביו"ד סי' של"א איכא תרי לישני אי בזה"ז מותר לחלל על מטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ועל מעות שאינן ברשותו ע"ש ונראה דיש לחלק בין מטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ובין מעות שאינן ברשותו דהרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"י) כתב אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך עד שיהא ראוי להוצאה ואח"כ כתב אינו פודה במעות שאינן ברשותו שנאמר וצרת הכסף בידך כו' ע"ש והנה במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שכתב הטעם דונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' עד שיהא ראוי להוצאה ל"ש בזה"ז דבזה"ז אם קנה פירות במעות מע"ש לא קנה מעשר כדאמרינן בירושלמי אבל מעות שאינן ברשותו דהטעם משום דוצרת הכסף בידך דבעינן שיהו מצויין בידך מנ"ל דבזה"ז לא בעינן זה

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו הי"א) תיבה שנשתמש בה חולין ומע"ש ונמצא בתוכו מעות אם רוב מניחין מעשר הרי המעות מעשר ואם רוב מניחין חולין חולין מחצה למחצה חולין ע"ש ויש לעיין מחצה על מחצה אמאי חולין הא לעולם מחצה על מחצה להחמיר וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל. ונראה לפי מה דאמרינן בהניח מנה ומצא מאתים וכן הניח מאתים ומצא מנה לרבנן הכל חולין דאמרינן הניח מעות אחרות ושכח אע"ג דלא חיישינן לזה אלא היכא דאיכא הוכחה מ"מ כיון דאפשר במציאות שהניח מעות אחרות ושכח א"כ היכא דאיכא פלגא ופלגא סמכינן האי מיעוטא שהניח מעות אחרות לגמרי ושכח להאי פלגא והוי רובא חולין

ד) אמרינן במנחות (פ"ב ע"א) על ההיא דהלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין דהכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין דנעשה כלוקח שור לחרישה ופי' רש"י ז"ל בלשון שני אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו דשלמים דלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מע"ש דמוכר הוא ועורו ויאכלו כל דמיו בתורת מעשר ע"ש. והנה יש לעיין דמוכח דקדושת מע"ש חל על העור דהא לוקח בדמי העור בהמה לשלמים וכן בלוקח שור לחרישה חל עליו קדושת מע"ש דהא מוכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר ומאיזה טעם חל עליהם קדושת מע"ש דא"א שחל בתורת פדיון דהא בעינן כסף צורה וע"כ בתורת לקוח בכסף מע"ש כיון שהוא פרי מפרי א"כ קשה איך אפשר למוכרו בלוקח שור לחרישה הא לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון דהא אינו נפדה בריחוק מקום ונראה מזה דהא דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה הוא רק בלקחו ע"מ לאכלו בירושלים אבל בלוקח שור לחרישה נהי דמתחלל עליו כסף מע"ש כיון שהוא פרי מפרי כשאר לקוח בכסף מע"ש מ"מ כיון שלקחו לחרישה ולא ע"מ לאוכלו בירושלים נפדה. והנה בב"מ (נ"ה) גבי מחללין אותו כסף על כסף נחושת על נחושת כו' ונחושת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות כו' כתב רש"י ז"ל דדוקא צריך לפדות את הפירות ולא להעלותן לירושלים והקשו בתוס' הא אדרבה להעלות לירושלים טפי עדיף דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום ופי' התוס' דה"ק אם ירצה יכול לפדות הפירות אך הקשו דהא גרסינן ובלבד שיפדה את הפירות וכתבו דה"ק דאם היה בדעתו מתחילה כשמחלל נחושת על הפירות לחזור ולפדות את הפירות אז מותר לפדותן אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך עליהן לפדותן צריך להעלות ע"ש ונראה מזה דיש חילוק בין לקוח ע"מ לאוכלו בירושלים ובין לקחו ע"מ לפדותו דנפדה והנה צ"ל דלאו דוקא אם לקחן ע"מ לפדותן אז נפדין כיון דמתחילה לקחן ע"מ לפדותן אלא כל שלא לקחן ע"מ לאוכלן בירושלים נפדה דהא לוקח שור לחרישה נפדה. והנה ז"ש רש"י ז"ל בלוקח שור לחרישה דימכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר יש לעיין ל"ל להמכר יאכל הוא עצמו בתורת מעשר ונראה מזה דכל שלא לקחו ע"מ לאוכלו טוב יותר לפדותו מלאכול הוא עצמו בתורת מעשר ונראה דזהו נמי טעם רש"י ז"ל בב"מ דדוקא צריך לפדות את הפירות ולא להעלותן דרש"י ז"ל ג"כ מפרש כהתוס' דמיירי שלא חילל הנחושת על הפירות ע"מ לאוכלן בירושלים וכה"ג טוב יותר לפדותו ולרבנן דס"ל דיעלו הפירות ויאכלו בירושלים היינו דמותר להעלותן הוא רק בדמאי אבל בודאי לכ"ע יפדו

אמרינן בקידושין (נ"ה ע"ב) אין לוקחין בהמה ממעות מע"ש כו' אמר ר"י בד"א במתכוין ולקח מתחילה לשם שלמים אבל במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם וכתב רש"י ז"ל דנתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין היינו שלקחו ע"מ לאוכלו חוץ לירושלים וכיון דעבר המוכר על לפני עור קנסינן ליה דיחזרו דמים למקומן והקשו בתוס' דמשמע מתוך פירושו דהבהמה נתפסת בקדושה והמעות נתחללו וכי בשביל קנס נאמר יחזרו דמים למקומן והמוכר יאכל הבהמה חוץ לירושלים וכתבו דלי"ל שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על מעותיו דהא על ר"י קיימא דסבר לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה דלא אלים למתפס פדיונו כו' ויש לעיין ל"ל להתוס' לאקשויי דהכא אר"י קיימא הא זה ל"ש לפלוגתא דר"י ורבנן כלל הא אף לרבנן לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום וכל מחלקותם הוא רק בשנטמא והנה לפמ"ש אתי שפיר דזה דלקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון הוא רק בשלקחו ע"מ לאוכלו בירושלים והכא כיון שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים נפדה אך זה רק לרבנן אבל לר"י דס"ל דלקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון כלל אפילו נטמא ומשום דלא אלים למתפס פדיונו ה"נ אם לקחה שלא ע"מ לאכלה בירושלים מ"מ כיון דקדושתה מדין לקוח בכסף מע"ש לא אלים קדושתה וא"א למתפס פדיונה

והנה בזה דלר"י לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון אפילו אם לא לקחו ע"מ לאוכלו בירושלים מתיישב מה שהקשה הר"ש ז"ל (מע"ש פ"א מ"ד) בלוקח חיה לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין כו' דבשלהי פ' התודה פליגי במתפיס מעות מע"ש לשלמים אליבא דר"מ דמע"ש ממון גבוה ופריך ר"א ממתני' דהכא דאפילו העור לא יצא מקדושת שלמים וימכר הכל ויביא בדמיו שלמים והוי מצי לשנויי ר"י הוא דאמר מע"ש ממון הדיוט כדמשני התם אברייתא אלא משום דסתם מתני' ר"מ היא ע"ש והתוס' בפ' התודה שם כתבו דמצי גם הכא לשנויי דמני ר"י היא ע"ש ולפי מה דמוכח מתוס' קידושין דלר"י אף אם לא לקחו ע"מ לאוכלו בירושלים ג"כ לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון א"כ א"א לאוקמא הכא כר"י דימכר הוא ועורו ויביא בדמיו שלמים הא לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון ואע"ג דהכא