מקדש דוד חלק ד קפח

(פ"ד ה"ב) דאמרינן שם ר"י בשם ר' אידא כו' כל מע"ש שאין בקרנו ש"פ אינו מוסיף חומש ר"י בי ר' סימון כו' כל מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש ע"ש היינו דפליגי רק לענין חומש אבל נפדה אף אם הוא פחות מפרוטה וא"כ להרמב"ם ז"ל יכול לחלל מע"ש שאי"ב ש"פ על פרוטה שלמה שאין עיכוב בהפדיון מצד מע"ש שאי"ב ש"פ אבל על פחות מפרוטה א"א לחללו משום דא"א להיות על מטבע קדושה פחות מפרוטה ומש"ה המניח איסר של מע"ש ואכל כנגדו עד שלא נשאר בו מע"ש רק פחות מפרוטה יצא לחולין

והנה (בפ"ח הי"ד) במניח דינר של מע"ש ואכל כנגדו כתב דבדמאי כיון שלא נשאר בו אלא פחות מפרוטה יצא לחולין אבל בודאי עד שישאר ממנו פחות מש"פ אחר שמוסיפין את החומש ע"ש והטעם כיון דבחילול מע"ש של ודאי איכא חומש כיון שנשאר בהמטבע כ"כ כשיקנה בהן פירות יהיה למע"ש פרוטה ע"י הוספת חומש חשיב שיש למע"ש ממון בהמטבע כיון דע"י מקח יהיה למע"ש פרוטה וכמו בורר צרור מגורנו ש"ח דאמרינן דחייב כיון דע"י מקח יהיה לו ממון בעד זה חשיב גופו ממון. והנה המ"ר הקשה על הרמב"ם ז"ל דאמר דבודאי עד שיהיה בו ובחומשו פחות מפרוטה הרי הרמב"ם ז"ל פסק דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש כלל ואי נימא כיון דהאיסר כלו היה מעיקרא בר חומש השתא נמי בר חומש א"כ אפילו נשתייר חצי פרוטה נמי בר חומש הוא ע"ש אך ל"ק דכל שנשתייר חצי פרוטה דאף אם יחד עם החומש אי"ב ש"פ הטעם דיצא לחולין הוא משום דא"א להיות על מטבע קדושה פחות מפרוטה ובעיקר הדין במניח איסר כו' דאם נשתייר כדי פרוטה י"ל חומש ואין דנין בו מדין מע"ש שאין בחומשו ש"פ כו' כיון דקודם היה כלו קדוש כמ"ש המ"ר נראה הטעם משום דהחילולין מצטרפין זע"ז וכשחילל האיסר מעט מעט מצטרפין והוי כמו שחיללו בב"א ואיכא חומש כיון שכל החילולין הן ממטבע אחת ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ד) מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש וכתב שם ה"ה הפודה מע"ש והיה לו מע"ש אחר שלא נפדה אם אין בחומשו ש"פ דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ע"ש וקשה כיון דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אי"ב חומש כלל א"כ למה צ"ל הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות הא אין בו חומש ולפ"ז כיון דעל מטבע זו כבר חילל ועכשיו נמי מחלל מצטרפין החילולין זע"ז כיון שהם על מטבע אחת והוי כמו שחיללן בב"א וכיון דיחד הם יותר מד' פרוטות איכא חומש

עוד יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בענין אחר דהנה הרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ב ה"ט) דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא רק מדבריהם ע"ש והנה י"ל דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש הוא משום דכל המע"ש אינו רק מדבריהם והוי כמו דמאי דאי"ל חומש ואמרינן בפ' הזהב דאף לר"מ דעשו חכמים חיזוק לדבריהם מ"מ מיקל הוא בפדיונו ואף דמצינו מע"ש דרבנן דמוסיף חומש כגון עציץ שאינו נקוב וכדמוכח מההיא דגיטין (ס"ה) דמערימין על מע"ש ואומר לעבדו ולשפחתו העברים כו' והיינו לפוטרן מן החומש ומוקמינן לה בעציץ שאינו נקוב דרבנן מע"ש שאי"ב ש"פ קיל טפי דהא הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"ט) כתב מע"ש שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות כו' ואפילו מע"ש שאין בחומשו ש"פ שהוא מדבריהם מחיצות קולטות כו' ולא כתב שם שאר מע"ש שהוא מדרבנן כגון עציץ שאינו נקוב ולא הזכיר אלא מע"ש שאין בחומשו ש"פ ודמאי דהנך קילי טפי ואשמיעינן דאף בהנך מחיצות קולטות ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ עוד קיל מדמאי דמתחילה כתב ואפילו של דמאי ואח"כ כתב ואפילו מע"ש שאין בחומשו ש"פ והנה בזה אפשר ג"כ ליישב מה שהקשה המ"ר על הרמב"ם ז"ל בהמניח איסר של מע"ש להיות אוכל עליו והולך דבודאי כל שנשאר יחד עם חומשו ש"פ לא יצא לחולין והקשה הא מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש ולפ"ז כיון דהטעם דאינו מוסיף חומש הוא משום דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם זה שייך רק היכא דמעולם לא היה בחומשו ש"פ אבל אם היה בחומשו ש"פ אם אח"כ אכל קצת או שחילל קצת לא נפקע איסורו וכן מוכח מההיא דפ' הזהב דמקשינן וניתי ב' פרוטות ונחלל עליה מע"ש בפרוטה ומחצה כו' ומשנינן מי סברת פרוטה ומחצה תפסא פרוטה ומחצה פרוטה תפסא פרוטה חצי פרוטה לא תפסא כלל הדר הו"ל דאורייתא ודרבנן כו' וקשה להרמב"ם ז"ל אמאי חשיב לה דאורייתא הא מע"ש שאי"ב ש"פ הוא מדרבנן וע"כ כיון שהיה קודם מע"ש יותר על פרוטה ולפי שחילל פרוטה ונשתייר חצי פרוטה לא נפקע דינו וכ"כ בשמ"ק שם וא"כ במניח איסר להיות אוכל עליו והולך כיון דמעיקרא היה בחומשו ש"פ והוא מדאורייתא אף אח"כ מוסיף חומש אך נראה דחוק לומר דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ דאינו מוסיף חומש הוא תוצאה מזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם דנראה שהוא להפך דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם הוא תוצאה מזה דאינו מוסיף חומש דכל מעשר שאי אפשר לקיים בו כל הדינים האמורים בו פדיון והוספת חומש הוא רק מדבריהם והנה השמ"ק בב"מ שם הביא בשם שטה אחת דמע"ש שאין בו ש"פ מדאורייתא א"צ פדיון ויכול לאוכלה חוץ לחומה לפי שאי"ל כסף וכתיב וצרת הכסף בידך ע"ש היינו נ"כ דכל שאי אפשר לקיים וצרת הכסף בידך הוא רק מדבריהם והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם נראה שאין זה שהוא מדבריהם לכ"ד ומדאורייתא לא חל קריאת שם דא"כ מדאורייתא הפירות נשארו בטבלן ואי אפשר להפריש רק פירות כאלו שיהיה בחומש מעשרן ש"פ והנה אמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א) דר"ע היה לוקח בפרוטה כמה מינים כדי להפריש מכל מין ומין ע"ש ואיך היה מתקנן ממע"ש אלא כוונת הרמב"ם ז"ל שהן מדבריהם רק לאיסור חוץ לחומה וכן נראה מהשמ"ק בשם שטה אחת דמע"ש שאי"ב ש"פ מדאורייתא יכול לאוכלן חוץ לחומה כו' ונראה דרק לענין חוץ לחומה הדין כן אבל לענין שאר איסורי מע"ש דאסור לבער בטומאה ואינו נאכל לאונן הם מדאורייתא והטעם דרק אכילת חוץ לחומה תלי הכתוב בפדיון דכתיב וכי ירחק ממך הדרך כו' ונתת בכסף כו' ובעינן שיהא ראוי לפדיון ולהוספת חומש אבל שאר דיני מע"ש אין תלויין בדיני פדיון ולפ"ז נראה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ להרמב"ם ז"ל אם פדאו חל הפדיון מדאורייתא לענין שהראשונים יצאו לחולין לגמרי ורק אי"ל חומש דממעטינן מאם גאל יגאל איש ממעשרו הנה השמ"ק שם הקשה על השטה דמע"ש שאי"ב ש"פ מדאורייתא מותר לאוכלו חוץ לחומה מההיא (דמכות) דכהן שעלתה בידו תאנה של טבל כו' ואמרינן דלוקה משום חוץ לחומה ואיך אפשר דמע"ש של תאנה יהיה בו ש"פ ע"ש והנה בלבד זה תקשה הא מע"ש של תאינה אין בו כזית דגרוגרות הוא פחות מכביצה כדמוכח בשבת (פ' ע"ב) א"כ מע"ש של תאנה שהוא פחות מכזית איך לוקה עליה חוץ לחומה וע"כ כמ"ש תוס' דלוקה רק מכת מרדות [ועיין לעיל ריש סי' נ"ו]

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מע"ש) הפודה מע"ש מברך אקב"ו על פדיון מע"ש ואם חיללן על פירות אחרים מברך אקב"ו על חילול מע"ש ע"ש והנה מדמברך ברכה אחרת מכלל דפדיון על כסף ועל פירות