מקדש דוד חלק ד קפו

לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פי' מה שאמרו הולכין להחמיר כו' כך נ"ל לדעת רבנו ע"ש היינו כשמפריש המעשר הוא על דעת כן שאם צריך להיות שני הוא שני ואם עני הוא עני א"כ הטבל ודאי נתקן והספק הוא רק על המעשר אם הוא מע"ש או מ"ע ואמרינן שהוא להחמיר וטוב לעשות חול קדש כו' אך קשה קושית הראב"ד מההיא דר"ע דמספק עישר ב' עישורים

ונראה לומר דהנה בההיא דר"ע ליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורים הביאו התוס' (ר"ה י"ד) מהירושלמי דהיינו שהפריש מעשר אחד למע"ש ופדאו וחלקו לעניים וכן הר"ש ז"ל במכשירין שם בההיא דפירות שנה שנייה שרבו על של שלישית כו' מחצה על מחצה להחמיר כתב דהיינו במפריש מעשר אחד ומחלל המעשר על המעות ויחלק הפירות לעניים והיינו ב' עישורים דר"ע ע"ש והרמב"ם ז"ל שלא כתב כן דצריך לפדותו ולחלקו לעניים דלי"ל דין מ"ע כלל ודאי הצדק אתו דבכל ספק מ"ע אמרינן הממע"ה כמו בדמאי דא"צ ליתן מ"ע לעניים משום דהממע"ה וכיון דמטבל ודאי יצא כמ"ש הר"י קורקוס ז"ל רק הוי ספק מע"ש ספק מ"ע אמרינן הממע"ה וזה דר"ע חילק לעניים כבר הקשה הט"א בר"ה שם למה צריך לחלק לעניים נימא הממע"ה ע"ש ונראה הטעם דר"ע חילקו לעניים דהנה התוס' ב"ב (פ"א ע"ב) גבי קונה ב' אילנות דמביא ואינו קורא משום דהוי ספק אם קנה קרקע ומקשינן ודילמא לאו בכורים וקא מפקע להו מתרו"מ ומשנינן דמפריש להו ומקשינן בשלמא ת"ג יהיב ליה לכהן כו' אלא מע"ר דלוי הוא כו' והקשו בתוס' אמאי צריך ליתן מע"ר ללוי הא הוי רק ספק מע"ר ובדמאי א"צ ליתן מע"ר ללוי משום דא"ל אייתי ראיה ותי' דהכא אין הכהן מוחזק יותר מהלוי דאם הוא בכורים הוא של כהן ואם מע"ר הוא של לוי ע"ש היינו היכא דליכא מוחזק והוי ספק בלא מוחזק צריך לקיים מצות נתינה וליתן ללוי והנה בההיא דר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט והפריש עישור אחד והיה ספק מע"ש ספק מ"ע זה שחלקו לעניים הוא משום דר"ע שאני דאמרינן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה כו' ועישור אחר שאני עתיד למוד והיינו מ"ע נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ואמרינן בקידושין (כ"ז) דשאני ר"ע דיד עניים הוי דהיה גבאי של עניים כמ"ש רש"י ז"ל והיה ידו כיד עניים ע"ש כיון דר"ע היה ידו כיד עניים לענין מ"ע א"כ כשליקט אתרוג והיה המעשר ספק מע"ש ספק מ"ע דאם הוא מע"ש הוא המוחזק ואם הוא מ"ע העניים מוחזקין דלענין מ"ע ידו כיד עניים א"כ אין זה מוחזק יותר מזה וכל דאין זה מוחזק יותר מזה צריך לקיים מצות נתינה כמ"ש התוס' לענין מע"ר אבל באינש דעלמא כיון שהוא המוחזק או"ל הממע"ה וא"צ לחלק לעניים

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מע"ש ה"ז) האביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היו משנה שנייה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מע"ר ואח"כ מפריש מעשר אחד ופודהו ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מע"ש ונמצא כמו שהפריש מע"ש ומ"ע ע"ש והקשה הראב"ד ז"ל זהו כב"ש שעושה אותו ספק דאי לב"ה אילן גמור הוא והנה דברי הרמב"ם ז"ל הוא בירושלמי (ספ"ד דמעשרות) וכתב הכ"מ דסובר הרמב"ם ז"ל דהירושלמי אתיא אפילו לב"ה דאע"ג דס"ל דהוי כאילן הנ"מ לכלאים ולערלה אבל לענין מע"ש ומ"ע החמירו ביה וכדאמרינן בירושלמי שם דנתנו עליהם חומרי זרעים וחומרא בעלמא הוא ע"ש ובמראה הפנים שם כתב כיון דצלף אם זרעו לירק דינו כירק כדאמרינן בתוספתא החמירו בו ונתנו עליו גם חומרי זרעים ע"ש אך הרדב"ז ז"ל כתב דהרמב"ם ז"ל פוסק הכא כב"ש ע"ש והנה ע"כ צ"ל דדברי הרמב"ם ז"ל אינו כב"ש דהוי ספק אילן ספק ירק דהא הרמב"ם ז"ל פסק בפירות שנייה שנתערבו עם של שלישית מחצה על מחצה וכן פירות ספק של שנייה ספק של שלישית דאינו מעשר רק מע"ש לבד ולא אמרינן דמספק יפדהו ויחלק לעניים וע"כ בצלף אינו מדין ספק רק שנתנו עליו חומרי אילן וחומרי זרעים כמ"ש הכ"מ והפ"מ

ב) מע"ש נפדה ואינו נפדה אלא על כסף שי"ל צורה ומעשר שוה מנה שחללו על ש"פ דעת התוס' בהרבה מקומות דמהני אך במקומות אחרים פקפקו בזה [עיין תוס' ר"ה ל"א ע"ב ד"ה וביקש ותוס' יומא ט' ע"א ד"ה ולא] והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ד הי"ח) דמהני ופסקינן ביו"ד (סי' של"א סעיף קל"ג) דבזה"ז אף לכתחילה יכול לחלל על ש"פ ע"ש והגר"א ז"ל בביאורו (סי' רצ"ד סק"כ) הקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב דמע"ש הורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזה"ז פודה לא יהא זה חמור מן ההקדש מאי ראיה מהקדש הא בהקדש הטעם משום דאין אונאה להקדש ואף די"ל דמע"ש בזה"ז אינו שוה כלום מ"מ ל"ד להקדש והביא שם מהירושלמי דהאמוראים היו מקפידים אף בזה"ז שיפדו בשווין וכתב דהטעם דמעשר שוה מנה שפדאו על ש"פ מחולל הוא משום דקי"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה וי"ל דין הקדש היינו דאין אונאה להקדש והירושלמי סובר כר"י דמע"ש ממון הדיוט ומש"ה היו מקפידין לחלל בשויו ע"ש. והנה יש לעיין ע"ז דהא הרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ה ה"ו) דהפודה מע"ש ביותר משויו לא נתפס התוספת במעשר ע"ש ואי אין אונאה בפדיון מעשר כמו בהקדש הא זה דאין אונאה להקדש הוא בין לקולא בין לחומרא (וזה דאמרינן בירושלמי פ"ד ה"ב אמר ר' יוחנן הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס את הכל מע"ש שפדאו יותר על דמיו לא תפס את הכל מה בין הקדש מה בין מע"ש אמר ר"א שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדש ע"ש וזה דצריך לטעם זה ולא אמרינן משום דאין אונאה להקדש לקולא כ"ש. לחומרא נראה משום דר"י לשטתיה דאמרינן (בב"מ נ"ז) והאמר ר' יונה אהקדשות ורי"א אקרקעות ותרווייהו משמיה דר' יוחנן אונאה אי"ל ביטול מקח יש להם ע"ש ואשמועינן בזה דוקא לקולא אבל לחומרא בפדה יותר משויו אף ביטול מקח ל"ש מפני שאדם מצוי להיות מרבה בהקדש]

עוד יש לעיין דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד דמע"ש אפשר לחללן על כסף וזה הנקרא פדיון כו' ויכול ג"כ לחללן על פירות מין במינו וזה נקרא חילול וכתב שם (הי"ח) כשפודין מע"ש פודין אותו בשויו כו' ואם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה או חילל שוה מנה על שוה פרוטה ה"ז מחולל ע"ש וזה דחילל שוה מנה על שוה פרוטה היינו בחיללן על פירות וכ"כ (בפ"י מהל' מ"א הי"ז) בכרם רבעי בזה"ז מחלל לכתחילה על ש"פ מפירות אחרות ע"ש ובזה יש לעיין כשמחלל מע"ש על פירות וצריך להיות דוקא מין במינו מה שייך בזה אין אונאה להקדש דכשמחלל חטים על חטים רק מחלל סאה חטים על רובע חטים אין זה שייך לאונאה דאין האונאה בשויו כ"א במדה וכ"ד שבמדה ושבמשקל ושבמנין אינו שייך לדין אין אונאה להקדש ואיך מהני כשמחלל שוה מנה על ש"פ

והנה ע"מ שהגר"א ז"ל רצה לומר הטעם דמהני בזה"ז על ש"פ משום דבזה"ז אין מע"ש שוה כלום יש לעיין הא מ"מ להפודה הוא שוה דהא יוצא לחולין