מקדש דוד חלק ד קפה

אסור לאכול ממנה עראי ומתקנה דמאי משום דכבר נקבעו למעשר ובמקום שהרוב מכניסין לבתים אוכל ממנה עראי ומתקנה ודאי דעדיין לא ראו פני הבית כו' בד"א בדבר שאי"ל גמר מלאכה אבל בדבר שי"ל גמר מלאכה אעפ"י שהוא מעשר ודאי א"צ להפריש תרומה שחזקתן שהפריש כו' ע"ש וזה דמעשרן ודאי ע"כ היינו לענין דצריך ליתן המתנות לבעליהן ואע"ג דרק רוב מכניסין לבתים ושמא הוא מהמיעוט דמכניסין לשוק והן רק דמאי אלמא דאזלינן בזה בתר רוב וצריך ליתן המתנות לבעליהן ונראה הטעם דבמצא כלכלה לא אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב כמ"ש הרא"ש ז"ל במכשירין משום דהכא הספק נולד קודם שזכה בהכלכלה ואזלינן בתר רוב דליכא מוחזק ונקבע הדין דהמתנות לבעליהן ואף דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק הכא אין כאן ספק כלל דאזלינן בתר רוב וחשיב כודאי ואם אין רוב מכניסין לבתים או לשוק רק מחצה על מחצה כתב הרמב"ם ז"ל שם דבשדה מתקנה דמאי דממ"נ אם לא נקבעו למעשר מותר לאכול עראי ואם נקבעו אינו מתקן רק דמאי ואם הכניס לבית מתקן ודאי ע"ש ובזה יש לעיין כיון שהוא רק מחצה על מחצה אמאי מתקנה ודאי וצריך ליתן המתנות לבעליהן. והנה יש ליישב לפמ"ש התוס' (ב"ב פ"א) גבי קונה אילן אחד לר"מ או ב' אילנות לרבנן דמביא בכורים מספק ואמרינן דצריך להפריש תרו"מ מספק ומקשינן בשלמא תרומה יהיב לכהן כו' אלא מע"ר ללוי כו' והקשו הא מספק א"צ ליתן מע"ר ללוי כמו בדמאי ותי' כיון דהכא ליכא מוחזק צריך לקיים מצות נתינה מספק ע"ש וה"נ במצא כלכלה דליכא מוחזק צריך לקיים מצות נתינה מספק ואף דאח"כ זכה בה וס"ל להרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק זהו דוקא היכא דקודם היה של חברו רק מדין מוחזק וא"כ עכשיו הוא מוחזק אבל הכא דבלא חזקה כלל צריך לקיים מצות נתינה מספק נקבע זה הדין ולא מהני תו תפיסה לאפקועי מצות נתינה דרק אם מוחזק מתחילה לא חל עליו מצות נתינה מספק ודההיא דמכשירין דאוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו הספק נולד כשהוא מוחזק ומש"ה א"צ לקיים מצות נתינה אפילו אי איכא רוב הנה אמרינן בתוספתא (פ"ק דדמאי) אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אפילו כולן עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי אמר ר' יוסי בד"א באוצר של יחיד אבל באוצר של מלכים הולכין אחר הרוב ע"ש ונראה הטעם דבאוצר של יחיד כ"ז שהוא אצלו אין כאן ספק כלל דמפריש לפי חשבון וצריך ליתן המתנות לבעליהן כמו בעלמא נתערב טבל בחולין דמפריש ממקום אחר לפי חשבון ונותן המתנות לבעליהן והספק נולד רק אצל הלוקחין שלוקחין מן האוצר ועל כל אחד מהלוקחין הוי ספק אצלו אם בא אצלו חיוב בנתינה או פטור וכיון שהוא מוחזק אינו מפריש רק דמאי וא"צ ליתן המתנות לבעליהן אבל באוצר של מלכים שהן בשביל כל ישראל ואינן של יחיד הספק נופל קודם שלקח מן האוצר דל"ש לומר שיפריש ממ"נ לפי חשבון כיון דיש לכל ישראל חלק בו ועל כל חלק וחלק הוא ספק אם שלו הוא הפטור או החיוב והכא קודם שלוקחין מן האוצר ליכא מוחזק דהמלכים תופסין אותן בחזקת כל ישראל ואף בחזקת הלויים וכיון דליכא מוחזק הולכין אחר הרוב ואף הלוקחין אח"כ מעשרין ודאי כמו המוצא כלכלה דמפריש ודאי דאזלינן בתר רוב המכניסין לבתים כיון שנולד הספק קודם שבא לידו

אמרינן בירושלמי דמאי (פ"ג ה"ד) במפקיד פירותיו אצל עכו"ם שהוא דמאי דשמא החליפן ואמרינן שם למ"ד פירותיו של עכו"ם פטורין מן המעשר אם הפקיד אצל העכו"ם ב' קופות של טבל ולהעכו"ם רק קופה אחת אחת דמאי ואחת ודאי דאחת ודאי לא החליף וצריך ליתן המתנות לבעליהן ודוקא בשתיהן קיימות אבל אם נאכלה הראשונה השנייה דמאי דתלינן דההיא דנאכלה היתה הודאי נטלו ממנו ק' בנ"א מאה סאין בב"א כל אחד ואחד מתקן דמאי ופי' הפ"מ דנטלו מאת הישראל הזה שי"ל אותן הב' סאין שאחת מהן ודאי ואחת דמאי ונטלו ממנו פירות ק' בנ"א בב"א כל אחד מתקן רק דמאי דכ"א תולה הודאי בשל חברו ואמרינן שם נתנו לאדם אחד כבר נראה להיות ודאי דכשהן כולן אצל אדם אחד צריך לתקן הודאי דאי"ל במה לתלות ע"ש ונראה מזה ג"כ דאף היכא דאיכא רוב א"צ ליתן המתנות לבעליהן דהא הכא ליכא רק קופה אחת של דמאי והשאר צ"ט סאין שנטלו הן ודאי מ"מ כ"א תולה שהדמאי אצלו ואפשר דהכא הוי משום קבוע דאצל מי שלקחו היה ניכר איזה היא של דמאי וכיון שהלכו ולקחו משם הוי קבוע הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' מעשר ה"כ) כל העיר מוכרין ודאי ואחד מוכר דמאי ולקח וא"י ממי לקח כיצד מתקן מפריש תרומה ותרו"מ ונותנן לכהן ומפריש מע"ש לבד וה"ה כמע"ש של דמאי וכתב הרדב"ז ז"ל אבל מע"ר אומר ללוי אייתי ראיה ע"ש ואע"ג דרוב הן ודאי והתם נמי י"ל דהטעם משום קבוע דהתם הוא בענין שהוא קבוע כמ"ש הרדב"ז ז"ל

והנה בההיא דמכשירין דהרא"ש ז"ל פתר לה דזה דכולן עכו"ם וישראל אחד מטיל דמאי הוא לענין שא"צ ליתן המתנות לבעליהן כעין דמאי אבל להפריש צריך ממ"נ דאפילו של עכו"ם ג"כ חייב בהפרשה או משום דאין קנין כו' או מדרבנן אבל הרמב"ם ז"ל בפה"מ כתב דעכו"ם פטורין לגמרי ואשמועינן דצריך להפריש דמאי בשביל אותו הישראל אחד שפירותיו חייבין במעשרות וא"י אם עישר או לא עישר ע"ש. והנה בתוספתא שם אמרינן על ההיא דכולן עכו"ם וישראל אחד מטיל דמאי דל"ש אלא באוצר של ישראל ועכו"ם אבל אוצר שמטיל בו מחו"ל לארץ חייב לפי חשבון ע"ש והנה לפי' הרא"ש ז"ל דישראל ועכו"ם שניהם חייבין במעשרות וזה דמפריש דמאי הוא רק לענין נתינה אבל הפרשה צריך כלו דאף של עכו"ם חייב בהפרשה שפיר מחלקין בין עכו"ם לחו"ל דדוקא באוצר של ישראל ועכו"ם צריך לעשר כלו אבל של א"י וחו"ל דשל חו"ל פטור לגמרי אינו מעשר רק לפי חשבון אבל להרמב"ם ז"ל דעכו"ם ג"כ פטור לגמרי יש לעיין מ"ש של ישראל ועכו"ם ומ"ש של א"י וחו"ל: סימן נח. מעשר שני ונטע רבעי

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מע"ש הי"א) פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה מפריש מע"ש מן הכל אבל לא מ"ע שמע"ש חמור שהרי הוא קדש ומ"ע חול וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית מפריש מהם מע"ש והקשה עליו הראב"ד ז"ל למה לא יפריש מ"ע והלוא יש עליהם איסור טבל ומצינו לר"ע על ספיקו הפריש ב' עישורים מע"ש ומ"ע ע"ש וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל לא ידעתי איך הקשה כן אם זה נקרא טבל תקשה ליה אמתני' דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכין אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כ"מ שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כ"מ שצריך להוציא