מקדש דוד חלק ד קפד

מע"ש מה שאני עתיד להפריש כו' ור"י חולק שם בירושלמי וס"ל דאף בדמאי אין אדם מתנה ע"ד שאינו ברשותו ואמרינן דמודה ר"י שהוא הולך ולוקח ממקום שלקח זה ומעשרן ע"ש דכיון שלוקח ממקום שלקח זה ע"ה המזמינו יכול להפריש מזע"ז ממ"נ או שניהם מתוקנים או שניהם אינן מתוקנין והוי מן החיוב על החיוב [ועיין בהמפרשים ז"ל שם] ויש לעיין שמא זה שנלקח ממנו אינו מעשר וזה הע"ה המזמינו שלקח ממנו מעשר וכשמעשר מזע"ז הוי מן הדמאי על הדמאי דהוי מן החיוב על הפטור ונראה דאף דאמרינן דרוב ע"ה מעשרין זה רק בפירות ארצו אבל ע"ה שלקח מע"ה אחר אין ע"ה השני מפריש כלל דסומך על ע"ה שלקח ממנו א"כ לא חיישינן כלל שמא עישר זה ע"ה שמזמינו ועיין בפי' הרא"ש ז"ל מע"ש פ"ד מ"ח סק"ו ונראה ראיה מהא דאמרינן בירושלמי רפ"ג דדמאי גבי מאכילין את העניים דמאי וס"ל להירושלמי דהעניים עצמן חייבין להפריש [ועיין בשנו"א] ואיכא התם פלוגתא אי דוקא בעניים חברים מותר להאכילן מפני שהם יעשרו ואיכא מ"ד אפילו לעניים ע"ה מותר להאכיל מפני נעילת דלת ואמרינן שם תני צריך להודיען ומקשינן דלמ"ד בעניים חברים ניחא אבל למ"ד בעניי ע"ה אפילו יודיען מה מועיל ע"ש וקשה אמאי לא יודיע לעניי ע"ה הא אמרינן דרוב ע"ה מעשרין ויודיען שאותן שרוצים לעשר יעשרו ולפ"ז הא דרוב ע"ה מעשרין הוא רק תבואה שלהם שיודעין שהן טבל אבל של ע"ה אחר אין מעשרין כלל. הביא הראב"ד ז"ל בהל' מע"ש פ"ג ה"ח מהתוספתא דמפקידין מע"ש של דמאי אצל חבר ושל ודאי אצל ע"ה וכתב דשל דמאי אצל ע"ה לא משום שמיקל בו והקשה הכ"מ דמפקודין ודאי אצל ע"ה אבל לא דמאי אטו דמאי חמור מודאי וכתב דהראב"ד ז"ל הרגיש בזה וכתב הטעם משום שמיקל בו והרדב"ז ז"ל כתב שם שאין גירסא זו נכונה דלא מצינו בשום מקום שיהא דמאי חמור מודאי ומ"ש הראב"ד ז"ל הטעם שהוא מיקל בה ע"ה כשם שמיקל בזה מיקל בזה ע"ש ולפ"ז דברי הראב"ד ז"ל אתי שפיר דע"ה מאמין לע"ה חברו ודמאי הוא אצלו בחזקת מעושר וא"כ אין חושבו למע"ש כלל משא"כ במע"ש ודאי דאינו חשוד עליה

אמרינן בתוספתא דמאי שתקנו ודאי ודאי שתקנו דמאי לא עשה כלום דברי ר"ע ר' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשר ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ודמאי שתקנו ודאי היינו שתרם כדרך שתורמין ודאי שמתחילה הפריש ת"ג ואח"כ מעשר וודאי שתקנו דמאי היינו שלא תרם ת"ג ועיין בכ"מ פי"ג מהל' מעשר הי"ט ויש לעיין בטעם דר"ע דמאי שתקנו ודאי אמאי לא עשה כלום ונראה דר"ע ור"י בהא פליגי דלכ"ע כיון דא"צ להפריש ת"ג מדמאי אף שתרם הוי תרומתו כשאר טבל של דמאי שאין זו תרומה כלל והתרומה צריכה תיקון וכיון שתקן הדמאי כמו ודאי דמתחילה תרם ת"ג ואח"כ מע"ר אחד מעשרה ממה שנשאר אחר התרומה כמו שמפרישין הודאי וס"ל לר"ע כיון דאף התרומה צריכה תיקון נתכוון בהפרשת המעשר לתקן הכל והוי כמפריש מקצת מעשר ואינו מעשר כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מעשר הט"ו ומש"ה לא עשה כלום ור"י סבר אף דדמאי פטור מת"ג מ"מ כיון שהוא הפרישה אין דעתו אח"כ לעשר על התרומה וא"כ מעשרותיו מעשר ונתקן הכרי רק אין תרומתו תרומה וצריך לתקן התרומה לבדה

אמרינן בתוספתא פ"ה דדמאי בפלוגתא דתנאי בפירות כותים אי צריך להפריש דמאי או ודאי מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הירדן והביאו לפניהם ירק קפץ ר"ע ועשרו ודאי א"ל ר"ג היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבריך כו' א"ל וכי הלכה קבעתיה בישראל ירק שלי עשרתי א"ל תדע לך שקבעת הלכה בישראל כו' ע"ש ויש לעיין כי עביד לחומרא והפריש ודאי לצאת ידי כולן למה הקפיד ר"ג והא אשכחן כמו כן בר"ע שלקט אתרוג בא' בשבט והפריש ב' עישורין כדברי ב"ש וכדברי ב"ה או כדברי ר"ג ור"א ונראה משום דהכא הוי לקולא דר"ע לטעמיה דדמאי שעשרו ודאי לא עשה ולא כלום ומש"ה א"ל שקבעת הלכה בישראל

והנה הראב"ד ז"ל פי"ג הי"ט מפרש דברי התוספתא דמאי שתקנו ודאי וודאי שתקנו דמאי בענין אחר לגמרי היינו שהפריש מן הדמאי על הודאי או מן הודאי על הדמאי וכתב דג' מחלוקת בדבר היינו ר"ע ור"י דתוספתא דלר"ע בשניהם לא עשה כלום ולר"י בחד לא עשה כלום ובחד מעשרותיו מעשר והמשנה חולקת על שניהם דאמרינן דהתורם מן הדמאי על הודאי דתרומה ויחזור ויתרום ומן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרו"מ ממקום אחר ע"ש. והנה לר"ע דלא מהני כלל נראה דס"ל דכל דמעשר מן החיוב מדבריהם על החיוב מה"ת או מן החיוב מה"ת על החיוב מדבריהם לא מהני דחשיב מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב והנה התוס' רע"ק (פ"א דתרומות) על ההיא דאין תורמין מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב ואם תרמו אין תרומתן תרומה כתב דזה דוקא בתורם מן החיוב על הפטור גמור או להפך אבל תורם מן החיוב מה"ת על החיוב מדבריהם או להפך נתבאר דינו (פ"ה דדמאי מ"י וי"א) ע"ש היינו מה דאמרינן שם מן שאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום כו' וכן מן הודאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום כו' ונראה די"ל דאף לפי המשנה דפליג על התוספתא לשטת הראב"ד ז"ל ולא חשיב מן הפטור על החיוב הוא דוקא היכא דזה דהחיוב מדבריהם הוא רק מדין ספק כמו דמאי וכיון שהוא ספק שמא חייב מה"ת מש"ה הוי תרומה ויחזור ויתרום וכן עציץ שאינו נקוב אמרינן בירושלמי (ספ"ה דדמאי) עציץ שאינו נקוב עשו אותו ספק ע"ש אבל כל שהוא חייב מדבריהם שלא משום ספק כי מפריש על החיוב מה"ת חשיב מן הפטור על החיוב ואינה תרומה כלל ובזה מתיישב מה שהקשה הר"י קורקוס על התוספתא דהתורם מפירות סוריא על פירות הארץ אינה תרומה והקשה כיון דסוריא חייבת מדבריהם להוי תרומה ויחזור ויתרום ולפ"ז כיון דסוריא חייבת מדבריהם שלא מדין ספק לגבי חיוב תורה חשיב מן הפטור ואינה תרומה כלל

ד) אמרינן בדמאי דמע"ר ומ"ע א"צ ליתנם ללוי ולעני משום דהממע"ה דרוב ע"ה מעשרין והנה בספק כזה דאדרבה שרוב הוא שאינו מעושר אם צריך לקיים מצות נתינה זה נשמע מפי' הרא"ש ז"ל (שלהי פ"ב) דמכשירין באוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי רוב ישראל דמאי מע"מ ודאי דברי ר"מ וחכ"א אפילו כולן עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי וכתב בפי' הרא"ש ז"ל דרוב עכו"ם ודאי דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ואפילו אי יש קנין מדרבנן חייב והעכו"ם לא עישר ולחכמים דאפילו ישראל אחד מטיל דמאי הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ויעכב המעשרות לעצמו ע"ש היינו דלענין זה הוי דמאי דמעכב המעשרות לעצמו וצ"ל דהנ"מ רק לת"ג דמעכב לעצמו מספק דמעשר ותרומת מעשר בלא"ה מעכב לעצמו דאפילו הן של עכו"ם ג"כ א"צ ליתן המעשר ותרו"מ כדאמרינן בבכורות י"א) ומוכח דס"ל להרא"ש ז"ל דאפילו היכא דאיכא רוב לחיוב ג"כ א"צ לקיים מצות נתינה

אך הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ג מהל' מעשר הכ"ב) והוא מהירושלמי מצא כלכלה במקום שרוב מכניסין לשוק