מקדש דוד חלק ד קפג

וטבל מעורבין זה בזה והנה לפמ"ש התוי"ט הטעם דלמוצ"ש חייב לעשר דבחול לא האמינוהו על סמך שאילת שבת משום דאיכא למגזר אטו שאילת חול ע"ש ל"ק דבאמת אף למוצ"ש ליכא חשש טבל כיון דשאלו בשבת רק משום גזירה אטו שאילת חול חייבוהו להפריש יכול שפיר להפריש אף ע"מ שאכל בשבת אך לפי הטעם דאמרינן בירושלמי משום חד דאין אימת שבת עליו היינו דחששו למוצ"ש שמא אינו מעושר א"כ איך מפריש אף ע"מ שאכל הא התרומת מעשר מקולקל דטבל מעורב ונמצא מאכיל את הכהן טבלים והנה אפשר לומר לפמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל בהפריש מן הדמאי על הדמאי דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום אבל התרומת מעשר א"צ לתקן שמא הפריש מן החיוב על הפטור ונמצא התרו"מ טבל משום כיון דהוי ספק ורוב ע"ה מעשרין הן ע"ש היינו כיון דהוי רק ספק שהוא מן החיוב על הפטור דאפשר שהוא מן החיוב על החיוב וגם רוב ע"ה מעשרין לגמרי בספק רחוק כזה לא חייבוהו לתקן התרו"מ ורק התבואה צריך לתקן דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום ואף דלגבי התבואה הוא ג"כ הספק רחוק כמו כן דאפשר שהוא מן החיוב על החיוב וגם רוב ע"ה מעשרין ומוכח מזה דבספק רחוק חשו רק לתיקון התבואה ולא לתיקון התרו"מ וה"נ כיון דאיכא רק חד דאין אימת שבת עליו חשו רק לתיקון התבואה שצריך לעשר אבל לא לתיקון התרו"מ ולא חיישינן לה משום טבל

אמרינן (בב"מ נ"ה) דתרו"מ של דמאי מוסיפין עליו חומש ויש לעיין הא לעולם בספק אין מוסיפין חומש וכדאמרינן בחלה (פ"ג מ"ו) גר שנתגייר והיה לו עיסה כו' אם ספק חייב בחלה ואין חייבין עליה חומש וכתב בפה"מ משום דהממע"ה א"כ בדמאי דאמרינן ביה ג"כ הממע"ה אמאי מוסיף חומש וצ"ל דזהו פרכת הש"ס שם וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה היינו להיות כדין ודאי ואמרינן דר"מ היא ומחמיר ר"מ באכילתו היינו דלענין זה עשאוהו כודאי ולא אמרינן הממע"ה הנה אמרינן בירושלמי דמאי (פ"א ה"ב) בדין היה תרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גדירה שאם אתה אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה בדין היה מע"ש של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דבדין היה שתרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש דלעולם בחומש של אוכל תרו"מ אמרינן הממע"ה וה"נ בדמאי אומרים הממע"ה כמו מע"ר ומ"ע דא"צ ליתנם ללוי ולעני וזה שאמרו שיפריש חומש הוא מפני גדירה ומע"ש של דמאי אדרבה בדין היה שיפריש חומש דחומש של פדיון מע"ש הוא כשאר איסורין דאף בספק צריך להוסיף דאין זה דין ממון וזה דאינו מפריש הוא משום גדירו אמרינן (פ"א מ"ב) דהדמאי אי"ל חומש ואי"ל ביעור ונאכל לאונן היינו במע"ש של דמאי והנה זה דאי"ל חומש אמרינן משום גדוריו והטעם דנאכל לאונן אמרינן בירושלמי משום דאינו מצוי ולא גזרו על שאינו מצוי ע"ש אך הטעם דאי"ל ביעור לא נתפרש ונראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מעשר ה"ב) והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרו"מ מפני שהוא עון מיתה ומע"ש שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו ע"ש א"כ כיון שכל הרמת מע"ש הוא רק לפי שאי"ל הפסד א"כ לענין ביעור שהוא הפסד דביעור של מע"ש הוא שצריך לבערו מן העולם בזה לא גזרו הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' מע"ש ה"ח) במצות ביעור כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן מע"ר ללוי מ"ע לעניים נשארו אצלו פירות מע"ש של ודאי כו' ה"ז מבערן ומשליכן לים או שירף נשאר אצלו מע"ש של דמאי אינו חייב לבערו ע"ש והנה בתרומה מעשר לא חילק בין ודאי לדמאי רק במע"ש ונראה מזה דאין זה קולא בדמאי דאי"ל ביעור ורק במע"ש כן והטעם דמע"ש כל שי"ל הפסד לא גזרו דכל הפרשת מע"ש הוא רק משום דאי"ל הפסד

הקשה השמ"ק בב"מ שם על הא דאמרינן בתרו"מ של דמאי דחייבין עליו חומש דר"מ היא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ומקשינן מההיא דמע"ש של דמאי מחללין אותו כסף על כסף כו' ואמרינן אעפ"י דמיקל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו והקשה הא אמרינן הדמאי אי"ל חומש כו' ונאכל לאונן ולא פליג ר"מ אלמא דאינו מחמיר ר"מ אף באכילתו ע"ש ונראה לפי מה דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם תני נאכל לאנינה ואינו נאכל לטומאה מה בין אנינה לטומאה אמר ר"נ טומאה מצויה אנינה אינה מצויה ע"ש א"כ ל"ק קושית השמ"ק אמאי לר"מ נאכל לאונן ולא אתי חיזוק כש"ת דהא אמרינן בפ' אעפ"י ובכמה דוכתי דכי עבדו חכמים חיזוק הוא רק במילתא דשכיחא ע"ש

הנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דצריך להפריש מדמאי תרו"מ לפי שהוא במיתה ומע"ש רק לפי שאי"ל הפסד היינו דהחשש של דמאי הוא רק לתרו"מ שהוא במיתה אתי שפיר הא דאמרינן בב"מ ל"ח במפקיד פירות אצל חברו דחיישינן שמא עשאן בעה"ב תרומה ומעשר על מקום אחר וביותר מכדי חסרונן מוכרן לכהנים בדמי תרומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהל' שאלה) דמוכרן לכהנים בדמי תרומה שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות ע"ש וקשה יעלם ג"כ לירושלים דשמא עשה אותן מע"ש ולפ"ז כיון דהחשש שמא עשאן תרו"מ על מקום אחר הוא חששה רחוקה כמ"ש התוס' שם דהא המוצא כלי ולא כתב עליה כלום לא חיישינן שהיא תרומה ומשום דאזלינן בתר רוב וכ"כ השמ"ק שם דהא אם מת המפקיד אין הפירות אסורים לזרים ולא חיישינן שמא עשאן תרו"מ ורק בפקדון חששו אף לחששא רחוקה כמ"ש התוס' שם ובזה חששו רק לעון מיתה ולא חיישינן רק שמא עשאן תרומה או תרומת מעשר ולא חששו למע"ש ובדמאי דג"כ רוב ע"ה מעשרין צריך להפריש מע"ש רק משום דלא הוי הפסד גדול וזה רק בדמאי שרק המעשר שלו צריך להעלות לירושלים אבל הכא אי חוששין שמא עשאן מע"ש צריך להעלות כלו לירושלים חשיב הפסד טפי והנה בתוספתא דדמאי איכא פלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ה א"צ כלל להפריש מע"ש מדמאי ולב"ש צריך להפריש ואמרינן שם דהלכה כדברי ב"ש ע"ש ומ"ש לב"ה תרומת מעשר דצריך להפריש ממע"ש וע"כ משום שהוא במיתה וב"ה חששו אף להפסד מועט מה שצריך להעלות המעשר לירושלים וא"צ להפריש כלל מע"ש מדמאי

אמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (דמאי פ"ז מ"א) דרבי ור"י נתארחו אצל בעה"ב והיה חשוד אצלן על המעשרות והיו מפרישין וזורקין זה לזה היינו שמאבדין מה שהפרישו כדי שלא יכשל בהן ע"ה ומקשינן והא אסור משום איבוד אוכלין ומשנינן שלא היו משליכין על הארץ רק מפררן על השלחן ומאבדין ומקשינן ואינו אסור משום גזל כו' ע"ש והנה אמאי לא מקשינן איך מותר לאבד תרומה ונראה הטעם משום דתרו"מ של דמאי מאבדין מיעוטו ולהראב"ד ז"ל שכתב (בפ"ג מהל' תרומות) דזה דוקא בתרו"מ של דמאי טמא ה"נ פירותיו של ע"ה טמא הוא

נקטינן דאין מפרישין מן הדמאי על הדמאי דשמא זה מתוקן וזה אינו מתוקן הנה אמרינן בירושלמי דמאי (פ"ז ה"א) במזמין את חברו שיאכל אצלו דמתנה