מקדש דוד חלק ד קפב

ולא יאכילם לבהמה כו' והוא מהתוספתא והנה זה דלא ואכילם לבהמה הוא פשוט כיון דחל חובת הפרשה אסור להאכיל טבל לבהמה דהו' הנאה של כילוי אבל אמאי לא ימכרם לעכו"ם והנה י"ל הטעם משום הפסד כהן דקא משתרשרי ליה וכמו באנסו בית המלך גרנו בחובו חייב לעשר דקא משתרשרי ליה אך בפי' הרדב"ז ז"ל שם כתב דהטעם שמא יחזור וימכרם לישראל ע"ש ולהרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל טעם זה דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל כמה שהבאנו לעיל דתרומת מעשר של דמאי אף שצריך ליתן לכהן מתנת חנם מ"מ אין זה מדין ממון א"כ ל"ש דמשתרשרי ליה והנה שם (הי"ז) כתב הרמב"ם ז"ל עכו"ם ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו אסור בודאי ומותר בדמאי ע"ש והטעם דהכא מותר בדמאי הוא משום דהכא ל"ש שמא יחזור וימכרנו לישראל כיון דנותן ע"ג מכתו מיהו בודאי אסור משום הפסד כהן דרק באנפרות א"צ לעשר אבל במתנה הוי כמו בחובו דמשתרשרי ליה כיון שרוצה ליתן לו במתנה אך זה שייך רק בודאי אבל בדמאי ל"ש הפסד כהן דאין לו בו דין ממון ומש"ה מותר בדמאי

הנה ע"ז דאמרינן בחולין דלא גזרו על תערובת דמאי יש לעיין מהא דאמרינן (בשלהי פ"ב דמכשירין) אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"מ וחכ"א אפילו כולן עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי וכתב בפה"מ דר"מ סבר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ע"כ הפירות שביד עכו"ם הן טבלים וחייבין במעשר ודאי וחכ"א דנין אותו דמאי בעבור הישראל לבד שפירותיו חייבין במעשר ואנחנו מסופקים אם עישר אם לא עישר אבל אם היה כל האוצר של עכו"ם היה פטור מן המעשרות ע"ש וקשה אמאי הוי דמאי יהיה פטור לגמרי כיון דשל עכו"ם הוא פטור לגמרי ואותו של ישראל הוא דמאי א"כ הוי תערובת דמאי דהא הרוב פטור לגמרי והכא נעשה התערובת קודם שבא ליד חבר וצ"ל דזה דלא גזרו על תערובת דמאי הוא דוקא אם באותה עיסה שהוא אוכל יש רק תערובת דמאי כההיא דחולין דשאור ותבלין וטחינין כו' אבל באוצר שנתערב שהוא תערובת כזה דאפשר דמה שהוא אוכל הוא כלו של דמאי כה"ג לא התירו

אמרינן הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ובנות שוח ובירושלמי אמר ר"י מפני שחזקתן מן ההפקר וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם לפי שכל אלה לא יהיו כ"א בהרים ובמדבריות שהן הפקר ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל בזה לשטתיה שכתב בריש הל' זכיה ומתנה המדבריות והנהרות והנחלים כל שבהן הפקר כל הקודם בהן זכה כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער וכיוצא בהן וכתב הראב"ד ז"ל שהוא הפקר דוקא לאותו השבט ועיין בלח"מ שם דהראב"ד ז"ל חולק על הכל דבפ' מרובה אמר רשב"א תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים והמחוברין בחזקת אותו השבט וקסבר הראב"ד ז"ל דלא פליגי רבנן עליה דרשב"א והרמב"ם ז"ל ס"ל דפליגי ע"ש א"כ להראב"ד ז"ל שהוא רק הפקר לאותו השבט ודאי אינו פטור מן המעשר דלא קרינן ביה ובא הלוי כו' דרק פאה אף שהוא הפקר רק לעניים פטור מן המעשר הוא משום דאם הלוי עני יכול ליטול אבל להנך שהם הפקר רק לאותו השבט אין הלוי יכול ליטול שהרי אינו מאותו השבט שהרי לא נטלו חלק בארץ והנה להראב"ד ז"ל צריך לפרש זה דאמרינן בירושלמי שחזקתן מן ההפקר ופטורין אף מודאי אינו שהן באין מן המדבריות וההרים רק שאין חשובין ומפקיר להו אך לפ"ז קשה מה שהקשה הר"ש ז"ל שם דמשמע הכא דבנות שוח הן גרועות ובשבועות משמע שהוא פרי חשוב ותי' דזה דפטיר ר"י בירושלמי משום הפקר הוא משום דפרי הגדל ביערים הוא שהוא מקום הפקר ופטורין מן המעשר אעפ"י שהוא טוב ע"ש ולהראב"ד ז"ל אי אפשר לומר כן דלדידיה הפירות הגדלים ביערים הם הפקר רק לאותו שבט כמ"ש הלח"מ שם ואי אפשר ג"כ לומר דמתוך שאינן חשובין מפקר להו דאדרבה בנות שוח חשובות הן וצ"ע

גרסינן (רפ"ד דדמאי) תרו"מ של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ד) מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומם וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליהם ואין חשודין להאכיל את המדומע וכתב הראב"ד ז"ל דברים הללו כו' ואינם אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת כו' וא"כ מאי אימת דימוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות מק' בשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכלין על פיו ועיין בכ"מ דהראב"ד ז"ל הבין בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שנפלה למאה וכל תרומה שנפלה לק' צריך להרים ואם אמר הע"ה הפרשתיה את"כ נאמן והראב"ד ז"ל הוקשה לו אי מיירי שנפלה לק' באופן דעלייתה מועלת ל"ש אימת דימוע בזה ולכך פי' דמיירי שנפלה לפחות מק' וזה דנאמן היינו שהפריש קודם לכן והפרשה זו שהפריש עתה היתה רק בשביל החבר כדי להאמינו וכתב הכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דלעולם מיירי שנפלה לפחות מק' וזה שאמר הפרשתי היינו שעשה בענין שנתקן המדומע היינו שנתערבו אח"כ עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א ע"ש והנה לפי תי' הכ"מ קשין דברי הרמב"ם ז"ל למה צריך לטעם דאימת דימוע על ע"ה דאין זה שייך כלל לדין ע"ה אטו ע"ה זר חשוד לאכול תרומה הא אין ע"ה חשוד רק על הטבל אבל תרומה הוא כשאר איסורים והכא ל"ש לדין טבל כלל רק תרומת מעשר שנתערבה לפחות מכדי ביטול ומעיד ע"ה שנתערב בעוד ונתבטל וזה אינו שייך להפרשה כלל שיהא חשוד עליה ע"ה ולפי מה שהבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שנפלה לק' דעלייתה מועלת רק מעיד ע"ה הפרשתיה אח"כ והקשה א"כ מאי אימת דימוע איכא כיון שנפלה לק' יש לומר לפי מה דאמרינן בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסור ע"ש דאף שנפלה לק' כל כמה דלא הרים עדיין לא חל הביטול וכדאמרינן בירושלמי שם דהרמתה מקדשתה א"כ כ"ז שלא הרים הוא דימוע אך נראה דא"א לפרש דברי הרמב"ם ז"ל כמה שהבין הראב"ד ז"ל דהרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין דתרו"מ של דמאי שנתבטלה בק' דצריך הרמה וכמ"ש לעיל וצריך לפרש כמה שהבין הכ"מ שם דמיירי שנפלה בפחות מק' וכן הבין שם הרדב"ז ז"ל ע"ש]

והנה בלוקח פירות ממי שא"נ על המעשרות ושכח מלעשר דשואלו ואוכלו על פיו ואמרינן דלמוצ"ש לא יאכל עד שיעשר כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ב) ואעפ"י שהוא אוכל על פיו בשבת ה"ז לא יאכל מאותן הפירות למוצ"ש עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת ע"ש היינו דצריך לעשר אח"כ אף ע"מ שכבר אכל בשבת ויש לעיין איך מצינו הפרשה ע"מ שכבר אכל וצ"ל דעשאוהו כמו תרומת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש אך יש לעיין כיון דמדינא ל"ש הפרשה ע"מ שכבר אכל א"כ אם אותו דמאי הוא טבל שע"ה לא עישר א"כ הוא עתה כשמפריש מרבה במעשרות כיון שמפריש גם ע"מ שאכל דאינו שייך ביה הפרשה ומרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שמעשר