מקדש דוד חלק ד קעז

נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"ש דסתם פירות בסוריא פטורין מפני שחזקתן מחו"ל ומ"מ אם אומר ע"ה משל א"י הן חייב לעשר אלמא דנאמן ע"ה על של עצמו להחמיר ולהרמב"ם ז"ל תלי זה בזה א"כ איכא סתמא דלא כר"מ והאי סתמא דבכורות דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם מוקי לה ההיא דזה הכלל כל החשוד על דבר כו' במילי אוחרי לגמרי ע"ש

אמרינן בדמאי (פ"ה מ"ו) נאמן הסיטון לומר משל אחד הם ע"ש וע"כ בסיטון ע"ה עסקינן דחבר פשיטא דנאמן וכ"כ בתוס' א"ש והנה הטעם דנאמן להרמב"ם ז"ל הוא בפשוטו דכל שאינו מרויח נאמן ע"ה לעולם והכא אין ע"ה מרויח כלום שהרי צריך להפריש מהן מעשרות רק שאומר של אחד הם ואפשר לעשר מזה על זה ולהראב"ד ז"ל נראה דמודה דכל שאין ע"ה מרויח נאמן על המעשרות דהא אמרינן דאין ע"ה חשודין על התמד כיון דהוי הפסד מועט לא חשיד וכן השיתין והעוזרדין כו' לר"ל בירושלמי פטורין מן הדמאי משום דאין חשודין ע"ה עליהן משום דלא חשיבי והוי הפסד מועט וא"כ כ"ש היכא דאין מרויחין כלל דנאמנין ומה שייך החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו כיון דכל חשידותו הוא רק באופן שי"ל הפסד מרובה ובשל אחרים אי"ל הפסד וטעם הראב"ד ז"ל דא"נ בשל אחרים הוא משום דחיישינן לגומלין [ויש לעיין בבכורות ל"ה] ואף דהיכא דליכא אומדנא דגומלין ג"כ אינו נאמן מ"מ בעינן שיהיה אפשרות של גומלין אבל היכא דליכא סרך של ריוח כגון ההיא דסיטון ע"ה נאמן אך הרמב"ם ז"ל ודאי לא ס"ל כן שהרי תלה דין דע"ה נאמן שהוא טבל בדין אי נאמן בשל אחרים דס"ל למ"ד החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ל"ש לקולא ל"ש לחומרא ואף במקום שאין ריוח וכן מהתוספתא (פ"ד) מוכח דפליגי בדמאי אף במקום דל"ש חשש גומלין דאמרינן רשב"ג אומר היה לו אריס שיודע לתקן והוא אינו מאמינו על המעשרות והביא לו פירות משלו וא"ל שלך הן מתוקנות הן נאמן רבי אומר אינו נאמן שהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ע"ש היינו דמעיד על אחרים שאומר שהפירות הן של בעה"ב ותקנום ופליגי רבי ורשב"ג ואף דהכא ל"ש גומלין ומוכח דפליגי בנאמנות ע"ה אף במקום דליכא חשש גומלין. הנה אמרינן בתוספתא (פ"ד דדמאי) ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אעפ"י שאמרו החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו לא נחשדו ישראל על כן ע"ש והנה זה דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ר"מ קא"ל ונראה דאף לר"מ נאמן וזה דלא כהרמב"ם ז"ל דתלי זה בזה

והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן יש לעיין מה שייך שנאמן בשלו שהוא דמאי הרי דמאי הוא ספק ובשלו הרי יודע הוא אם עישר אם לא עישר ומה שייך שאומר על שלו שהוא דמאי ואם אומר שלקחו מע"ה ג"כ קשה מה שייך שנאמן שהוא דמאי האי בלא עדותו ג"כ פירותיו דמאי וצ"ל דנ"מ באומר שלקחו מע"ה אחר לענין שאין מעשרין משאר פירותיו של זה ע"ה על פירות אלו כמו דאין מעשרין מן הדמאי על הדמאי וזהו דנאמן להחמיר

הנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דע"ה נאמן על. של אחרים הקשו הפוסקים וכן הראב"ד ז"ל (בפי"א מהל' עדות) מההיא דפ"ד דדמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואל לו בשבת ואוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר לא מצאו א"ל אחד שא"נ על המעשרות מעושרין הן אוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר והרמב"ם ז"ל בעצמו הביא דין זה (רפי"ב מהל' מעשר) ואמאי כשחשכה צריך לעשר הרי ע"ה נאמן על של אחרים ע"ש ונראה לומר דהכא אפילו חבר אינו נאמן דזה דחבר נאמן על של אחרים לומר שהוא מעושר אמרינן (ר"פ האשה רבה) משום דבידו לתקן דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת בעלים ואי ס"ל דהתורם משלו על ש"ח צריך דעת לעולם אינו נאמן ע"ש א"כ הכא דמיירי שא"ל אותו אחד בשבת דאי אפשר לתרום בשבת כיון דלא הוי בידו א"נ ורק בשבת מתירים משום כבוד השבת ומשום אימת שבת על ע"ה ובמוצ"ש לא התירו זה ואף במוצ"ש בידו לתרום מ"מ כיון דבשעת עדותו לא היה בידו לא מהני עדותו וזה דאמרינן א"ל אחד שא"נ על המעשרות הוא לרבותא דאף א"נ על המעשרות מותר לאכול על פיו בשבת אך למוצ"ש אף אי נאמן על המעשרות ג"כ צריך לעשר וע"כ צ"ל כן למ"ד תורם משלו על ש"ח צריך דעת דלדידיה א"נ כלל על של חברו לומר מעושר וע"כ במוצ"ש אפילו בחבר צריך לעשר

הנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם מההיא דהנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן והקשו עליה בגמרא בירושלמי וע"א נאמן אמר ר"י קל הוא שהקילו באכסניא מפני חיי נפש ע"ש היינו דהראב"ד ז"ל מפרש כפי' הר"ש ז"ל דקושית הירושלמי הוא כיון שהוא חשוד איך נאמן ומוכח דא"נ אף בשל אחרים אך הפ"מ שם פי' כפשיטו וע"א נאמן הא קי"ל דאין ע"א נאמן במקום דאתחזק איסורא כגון טבל וכיוצא בו אא"כ בידו לתקנו והכא דמעיד על איש פלוני שנאמן על המעשרות אין בידו לתקן של אחרים ואמאי הוא נאמן ע"ש וקשה אמאי אינו בידו הא קי"ל דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת מיהו י"ל דהירושלמי לשטתיה דנראה דעת הירושלמי דאין תורמין משלו על ש"ח דאמרינן (פ"ז דדמאי ה"א) במזמין את חברו שיאכל אצלו דמתנה מע"ש כו' תני ר"י אוסר דס"ל דאף בדמאי אין אדם מתנה ע"ד שאינו ברשותו ואמרינן שם מודה ר"י שהוא הולך ולוקח במקום שלקח זה ומעשרן ומקשינן ויש אדם מפריש ע"ד שאינו שלו ע"ש ומוכח דס"ל דאין תורמין משלו על שאינו שלו וכן מוכח מכל הסוגיא שם ע"ש והפר"ח והמחנ"א כתבו לפרש הירושלמי מה שהקשו וע"א נאמן כיון דהתם אינו מעיד על הפירות רק על האדם שהוא נאמן על המעשרות וכמו שאין ע"א נאמן לפסול אדם שהוא בחזקת כשרות ה"נ להפך כיון דסתם ע"ה הוא בחזקת פסלות אין ע"א נאמן להכשירו והנה האור שמח הביא מהירושלמי ר"ה דנאמן ע"א להעיד על עדי החדש ע"ש ול"ד להכא דבעדות החדש שהוא על כל אדם ואין כל אדם בחזקת פסלות אף מדרבנן רק שתיקנו שאינו מספיק חזקת כשרות ובעינן ג"כ שיעידו עליו וע"א סגי משא"כ ע"ה לענין מעשרות הוא חשוד ובחזקת פסלות מדרבנן ואין ע"א נאמן להכשירו להוציאו מחזקתן

אמרינן בפ' בתרא דפאה דבן לוי נאמן לומר על מע"ר שהפריש ממנו תרומת מעשר ואמרינן בירושלמי דכשם שלא נחשדו ישראל על ת"ג כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר ואמרינן שם אמר ר"ב ב"ח נאמן בן לוי לומר מעשר ברור הוא לפוטרו מן השני אבל באומר ניתן לי אין נאמנין ופי' הפ"מ שם היינו דאם אומר שזה בעה"ב הפריש מעשרותיו כראוי אף לפוטרו ממע"ש הוא נאמן אבל באומר ניתן לי היינו באומר סתם ניתן לי זה מע"ר ובזה א"נ לפוטרו ממע"ש ואמרינן שם הטעם לפי שמפרישין מע"ר קודם מע"ש א"י להעיד על מע"ש אם אינו ברור לו ע"ש והנה זה דנאמן הלוי אם אומר ברור לו שהפריש בעה"ב מע"ש ואע"ג דהכא בבן לוי ע"ה קיימינן להרמב"ם ז"ל הוא בפשיטו כיון שהוא מעיד על אחרים נאמן והנה הרמב"ם ז"ל (בפי"ב הט"ו) כתב וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממע"ר שניטלה תרומתו הם