מקדש דוד חלק ד קעו

הדמאי הוא משום דלא נחשדו ע"ה עליהן דלא חשיבי ולא אמרינן דלא מפרשי משום טרחא א"כ כ"ש במ"ע שאי"ל הפסד כלל

הנה האור שמח כתב דטעם הרמב"ם ז"ל דמה דצריך לקרות השם על מ"ע של דמאי הוא רק לקבוע מע"ש הוא משום דס"ל דספק מ"ע אינו טובל כיון דא"צ ליתני לעניים מספק אין שם ממון עניים וזה דמ"ע טובל הוא משום דיש שם ממון עניים ע"ש וסברא נכונה היא דמאי מהני מה שהוא קורא את השם למ"ע של דמאי איזה חלות חל על המ"ע שאי"ל שום קדושה וכל החלות של מ"ע הוא שנעשה ממון עניים וצריך ליתנו לעני אך בדמאי כיון דא"צ ליתנו ואינו נעשה ממון עניים א"כ ע"י קריאת שם לא נעשה עליו שום חלות א"כ במה נפקע הטבל וע"כ זה דתיקנו לקרות השם על מ"ע של דמאי הוא רק כדי לקבוע מע"ש אך מ"ש האור שמח שם דבכל ספיקות ס"ל להרמב"ם ז"ל דא"צ לקרות השם על מ"ע נראה דל"ד דבשאר ספיקות להרמב"ם ז"ל מהני תפיסה כמו בספק בכור דס"ל להרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו א"כ הוי שפיר חלות על מ"ע ונעשה ממון עניים מספק לענין דמהני תפיסה וא"כ אף קודם שהפריש יש שם ממון עניים מספק כיון שאם יפריש תהני תפיסה א"כ ספק ממון עניים שיש בהתבואה טובל מספק כשאר הפרשות דטובלין מספק אבל בדמאי כשקורא שם למ"ע ודאי לא מהני תפיסה דהא רוב ע"ה מעשרין ואיכא רוב ומוחזק ודאי לא מהני תפיסה עוד נראה דבשאר ספיקות כשיגיע שעת הביעור צריך ליתן מ"ע לעני דמצות ביעור איל דין ממון דהא מע"ש ובכורים צריך לבערן מן העולם דמצות ביעור הוא לבערן מן הבית רק במתנות כהונה וידויים ביעורן ע"י שנותנן לבעליהן ומקרי בזה בערתי בקדש מן הבית ומע"ש ובכורים דלי"ל בעלים צריך לבערן מן העולם א"כ מצות ביעור אינו דין ממון ובספק מ"ע צריך ליתנו לעני בשעת הביעור כשאר ספיקות כדי לקיים מצות ביעור א"כ כשמפריש מ"ע מספק איכא עליו חלות של מצות ביעור מספק א"כ טובל מספק וכמו ספק תרומה דטובל אף דא"צ ליתנו לכהן מספק מ"מ כיון דכשמפריש חל עליה איסורי תרומה מספק כיון דאיכא עליה איזה חלות מספק טובל מספק וה"נ מ"ע מספק ורק בדמאי כיון דאמרינן דהדמאי אי"ל ביעור א"כ על מ"ע של דמאי אינו נעשה שום חלות

אמרינן פ' בתרא דפאה דנאמנים עניים על מ"ע כל שנתו היינו לפוטרו מן המעשרות ויש לעיין נהי דהוא מ"ע מ"מ שמא אותו שנתן לו לא הפריש מע"ר ונמצא מ"ע טבול למע"ר וצ"ל דהנאמן על מ"ע נאמן על מע"ר ואפילו לרבנן דפליגי עליה דר"א בירושלמי וס"ל דהנאמן על מע"ש א"י על מע"ר ואם הפריש מע"ר הרי המע"ש טבול למע"ש כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' מעשר ה"ה) זהו דוקא מע"ש דהנאמן על מע"ש א"נ על מע"ר משום דמע"ש הבעלים אוכלין אותו אבל הנאמן על מ"ע נאמן על מע"ר ואף דאמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל שם (הט"ו) דזה ל. נאמן לומר של מע"ר הוא זה מ"מ א"ג עליו יי שמע"ש והיינו לפטור כריו של בעה"ב ממע"ש דלכ"ע שנאמן על מע"ר נאמן על מע"ש כדאמרינן שלא ואם ראינו שהפריש מע"ר נאמן על השני כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם (ה"ה) מ"מ לענין זה שהפריש בעה"ב מע"ש א"כ שהוא מע"ר א"כ הכא אמאי נאמן העני שהוא ז"י לענין זה דנימא שהפריש בעה"ב מע"ר וצ"ל דע"מ מתחת ידו נאמן אף לגבי בעה"ב ונאמן שהוא מ"ע אף לענין שהפריש בעה"ב מע"ר ואין המ"ע צריך תיקון כלל אבל על כר של בעה"ב נהי דנאמן לומר שהוא מע"ר אין הי"ו של בעה"ב צריך תיקון ממע"ר מ"מ לענין דהנאמן על הראשון נאמן על השני לגבי זה א"נ שהוא מע"ר

הנה יש לחקור אי חשידי ע"ה על בכורים דלהשיטות דלא חשידי על ת"ג משום דאי"ל שיעור א"כ ה"נ בכורים אי"ל שיעור או אפשר כיון דבכורים טעונין הבאת מקום א"כ הוי כמע"ש דחשידי עלייהו משום טרחא לאסוקי לירושלים ולהשטות דלא חשידי על ת"ג מפני שהוא במיתה ל"ש טעם זה בבכורים דהא ליכא מיתה אם לא יפריש ונראה דלא חשידי דהא ר"א ס"ל דהנאמן על מע"ש נאמן על מע"ר ואמרינן בירושלמי הטעם לפי שאינו חשוד להקדים א"כ כיון דנאמן ע"ה על ת"ג נאמן אף על הבכורים דאינו חשיד להקדים והטעם דאינו חשיד על הבכורים נראה משום דאין בכורים מסדר הפרשת טבל דהא בכורים אין טובלין והוא מצוה דרמיא עליה כמ"ש רש"י ז"ל (גיטין מ"ז) והוי כשאר מצות דאין ע"ה חשודין עליהן אף אם יש בהם חסרון כיס עוד יש לחקור אי חשידי ע"ה על לקט שכחה ופאה לפמ"ש בתוס' דחשידי על המעשרות אף שאינן חשודין על הגזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין א"כ ה"נ לקשו"פ הוי ממון שאי"ל תובעין ונראה דלא חשידי אלקט דאי חשידי איך מעשרין דמאי משל ע"ה הא שבולת של לקט שנתערב בגדיש צריך טצדקא לעשר שלא יהיה מן הפטור על החיוב כדאמרינן בפאה (פ"ה מ"ב) ועיין בר"ש ז"ל שם ולא מצינו שצריך לעשות כן בשל דמאי והטעם נראה משום דלקט א"צ הפרשה ועניים באין ונוטלין בע"כ מיהו בפאה דצריך הפרשה יש לעיין אי חשידי ע"ה ואפשר כיון דהוא בפרהסיא שהכל רואין שאינו מניח פאה בשדה לא חשידי

הקשו התוס' (בכורות כ') דבפ' הזהב גבי ה' חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפילו לר"מ דקאמר עשו חיזוק לדבריהם ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוט דאין מעשרין לחזקת טבל וי"ל דאין זו חזקה דדלמא כר' אושעיא עבדה שהכניסה במוץ ע"ש והנה יש לעיין דהא התם בפ' הזהב מיירי בתרומת מעשר של דמאי אי חייבין עליה חומש וכיון שכבר הפריש תרו"מ מאי מהני שהכניסה במוץ הא התוס' (מנחות ס"ז ע"ב) הוכיחו דאם הכניסה במוץ אסור לאכול אכילת קבע משום דהוי כמו קודם ראיית פני הבית ע"ש א"כ אם הכניסה במוץ ואח"כ הפריש הוי תרומה מדאורייתא כמו לעולם בהקדימו בשבלין א"כ התם דמיירי שכבר הפריש תרומת מעשר א"כ מאי נ"מ אם הכניסה במוץ ואף אי נימא דזה דאם הכניסן במוץ דהוי כמו קודם ראיית פני הבית הוא רק לענין מילי דרבנן כגון אכילת קבע אבל מדאורייתא כשהכניסו במוץ נפקעו אף דינים של קודם ואף אם הפריש לא מהני הפרשה כלל מ"מ קודם שהכניסה במוץ היתה ודאי חל הפרשה מדאורייתא א"כ ע"ז גופא נימא חזקה דהעמידנה בחזקת דמהני לה הפרשה ונימא שלא עישר ע"ה וגם לא הכניסה במוץ ואכתי נימא סמיך מיעוטא לחזקה

ב) כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' מעשר הי"ז) חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה א"א חוטא ולא לו ואצ"ל ע"ה לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן ע"ש ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דזה דנאמן לומר על של עצמו זה טבל כו' תלי אם נאמן על של אחרים דאי אמרינן דנאמן על של אחרים משום דא"א חוטא ולא לו א"כ נאמן על של עצמו להחמיר כיון דאינו מרויח מזה אבל לר"מ דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו וא"נ על של אחרים ה"נ א"נ על של עצמו להחמיר דאי"ל נאמנות כלל על אותו דבר שחשוד עליו והנה הראב"ד ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל דהא סתם לן תנא בבכורות כר"מ ע"ש והנה איכא סתם מתני' בדמאי (פ"ו מי"א) דע"ה נאמן להחמיר דאמרינן המוכר פירות בסוריא ואמר של א"י הן חייב לעשר מעושרין הן