מקדש דוד חלק ד קעה

נכסיה והוי מני וחזי ליה ורבנן סברי נכסיה לא מפקיר שמא יזכה בו אחר היינו דזה לא אמרינן שיפריש ויעכב לעצמו וכל שאינו רשאי אח"כ לעכב לעצמו אינו מפריש כלל א"כ ל"ק לר"א אמאי חשיד על מע"ר דבהא ליכא טצדקא דיפקיר נכסיה ויהא צריך ליתנו ללוי ומש"ה אינו מפריש כלל וא"כ אצ"ל דטבל לתרו"מ חמיר ליה משאר טבל ולא אצטריך ג"כ לזה דסובר ע"ה דכ"ז שלא הפריש מע"ר לא נטבל לתרו"מ אלא בפשיטו דרק לת"ג אינו חשיד דכתיב ביה מיתה בהדיא אבל לשאר דברים חשיד הוא ומש"ה אינו מפריש רק ת"ג הנה התוס' (יומא נ"ה) הקשו אמאי חשידי ע"ה על המעשרות הא לא חשידי על הגזל ותי' דלא חשיב להו גזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין עוד כתבו משום דכ"כ שלא הופרש לא חשיב להו גזל ע"ש וגם זה תלי בב' סוגיות דמכות ונדרים דבמכות דאמרינן דמ"ע מפריש ומעכב לעצמו ע"כ אף לאחר הפרשה לא חשיב להו גזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין אבל להסוגיא בנדרים דלא אמרינן שמפריש ומעכב לעצמו רק אם אינו רשאי אח"כ לעכב לעצמו אינו מפריש כלל ע"כ לאחר הפרשה לא חשידי על הגזל אף שהוא ממון שאי"ל תובעין וכיון שאין רשאין אח"כ לעכב לעצמן אין מפרישין כלל דקודם הפרשה לא חשיב להו גזל

אמרינן בפ' בתרא דפאה דבן לוי נאמן לעולם שהוא מע"ר והפריש ממנו תרומת מעשר והקשה בתו"ח כיון דזה דע"ה מפריש ת"ג הוא משום דחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ תרומת מעשר שהוא אחד מעשרה אמאי לא נחשד עליה הלוי ע"ש ונראה הטעם משום דאין ע"ה חשודין על הגזל וזה דחשידי אמעשרות כתבו התוס' משום דקודם הפרשה לא חשיב להו גזל או משום דהוי ממון שאי"ל תובעין אך זה שייך רק בשלהם אבל ודאי לא חשידי לגזול תרומה של אחרים אף שהוא ממון שאי"ל תובעין א"כ במע"ר כשנותנין מע"ר ללוי בתורת מתנות לויה כיון שצריך להפריש ממנו תרו"מ וליתנו לכהן שיעור מתנת הלוי הוא כשיעור מע"ר לאחר שניטלה תרומתו ואם רוצה בעה"ב יכול בעצמו להפריש תרומת מעשר וליתן ללוי רק השאר א"כ שיעור מתנת הלוי הוא כדי מעשר לאחר שניטלה תרומתו רק כשאינו מפריש בעה"ב יש להלוי טובת הנאה ליתנו לכל כהן שירצה א"כ הלוי אינו חשיד על הגזל לגזול מתנת הכהן אעפ"י שהוא ממון שאי"ל תובעין כיון שאין זה מפירותיו

הקשה הר"ש ז"ל (חלה פ"ד מ"ו) אמאי נחשדו ע"ה על החלה הא כמו דלא נחשדו על ת"ג לפי שהיא במיתה ה"נ חלה במיתה והעלה שם דלעולם אין ע"ה חשידי על החלה ופי' מתני' דהתם בענין אחר וכ"כ התוי"ט שם דלא חשידי ע"ה על החלה אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דנחשדו ע"ה על החלה והקשה עליו התוי"ט דהא אמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל בעצמו דכמו שלא נחשדו ישראל על ת"ג בא"י כך לא נחשדו על החלה בסוריא וא"כ כ"ש בא"י דחמיר טפי ובירושלמי שם כתב מראה"פ והוכיח מכמה סוגיות דנחשדו ע"ה על החלה וזה דאמרינן דלא נחשדו ע"ה על החלה בסוריא אין זה דכ"ש בא"י דלא נחשדו דלאו משום חומרא הוא אלא שבדקו ומצאו שלא נחשדו ע"ש. והנה יש לעיין אמאי חשידי על החלה כיון שהוא במיתה כמו תרומה וגם לטעם התוס' דלא חשידי על התרומה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ ה"נ חלה מה"ת בכ"ש והנה אמרינן בירושלמי שם דהלוקח מבעה"ב בסוריא שרוב מכנסו משלו חייב בחלה ע"ש וזה קשה אף להתוי"ט דלא נחשדו בסוריא על החלה וכ"ש בא"י דחמיר טפי א"כ בעה"ב שרוב מכנסו משלו הא כה"ג חמיר טפי ואמאי נחשדו ואף למראה"פ שאין זה משום חומרא מ"מ מ"ש בעה"ב שרוב מכנסו משלו דחשיד

ונראה לומר טעם אמאי ע"ה אינו חשיד על ת"ג וחשיד על שאר הפרשות דהוא משום דכל שכבר תרם איזה דבר קיל ליה ואין השאר חמיר ליה וחשיד עליה ומש"ה חשיד ג"כ על החלה כיון שכבר ניטלה ממנו ת"ג ומש"ה בסוריא לא חשידי על החלה חוץ מבעה"ב שרוב מכנסו משלו משום דאמרינן ורינן בדמאי (פ"ו מי"א) דהלוקח פירות בסוריא פטור מלעשר חוץ מהלוקח מבעה"ב שרוב מכנסו משלו ע"ש משום דרוב פירות בסוריא של עכו"ם הם ופטורין מן המעשרות כמ"ש הראב"ד ז"ל (פי"ב מהל' מעשר) וכיון שאין מפרישין מהן תרומות ומעשרות לא נחשדו על החלה דזהו תחילת הפרשתן וזהו מה דאמרינן בירושלמי כשם שלא נחשדו ישראל על ת"ג בא"י כך לא נחשדו על החלה בסוריא דחלה בסוריא הוא כת"ג בא"י שזהו תחילת הפרשתו חוץ מבעה"ב שהיה מכנסו משלו וכה"ג חייב בסוריא בתרומות ומעשרות וכיון דמפריש ממנו ת"ג הוי כמו א"י דחשיד על החלה

כתב הרמב"ם ז"ל (ספ"ח מהל' בכורים) הלוקח בחו"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק אבל הלוקח מבעה"ב ואצ"ל המתארח אצלו א"צ להפריש חלה מספק והוא מהירושלמי שם וכתב הראב"ד ז"ל דה"נ המתארח אצל נחתום דפטור ע"ש והנה זה דבסוריא הלוקח מן הנחתום א"צ להפריש חלה מספק דלא חשידי ובחו"ל צריך להפריש נראה דאין הטעם דבחו"ל חשידי טפי אלא משום דאמרינן חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ כ"ש דמותר למכור קודם שמתקן א"כ נחתום העושה למכור למה יפריש חלה יפריש הלוקח לעצמו ולאו דוקא נחתום דה"ה אשה העושה למכור בשוק כדאמרינן בירושלמי שם ומשום דכל העושה למכור אינו מפריש ורק בעה"ב העושה לעצמו מפריש חלה ומסתמא מפריש קודם ואינו ממתין עד לאחר שיאכל ומש"ה הלוקח מבעה"ב א"צ להפריש וזה הטעם נמי שכתב הראב"ד ז"ל דה"ה המתארח אצל נחתום דא"צ להפריש דבזה ל"ש לומר שהנחתום מניח שיפריש הוא כיון שמתארח אצלו כמו שמתקן בעדו כל צרכי סעודה ה"נ מתקנו מחלה וע"כ דהא דחשידי נחתומים בחו"ל על החלה אין זה כשאר חשודים דעלמא דבכ"ד שחשודים ע"ה עליהם חשודין בין למכור ובין לאכול וכאן אין חשודים רק למכור והטעם כמ"ש דאין זה משום חשד רק משום דמותר למכור טבל בחו"ל וזה דלא חשידי בעה"ב על החלה בחו"ל דהא אמרינן דהלוקח מבעה"ב והמתארח אצלו א"צ להפריש ובא"י חשיד וכן בסוריא אמרינן דאם מכנסו משלו חשיד ובחו"ל לא מצינו חילוק הטעם כמ"ש דבחו"ל דליכא מעשרות כלל הוי חלה כמו ת"ג דלא חשידי אבל בעה"ב שמכנסו משלו בסוריא דאיכא מעשרות וכן בא"י חשידי

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מעשר ה"ג) דזה דצריך לקרות את השם על מ"ע של דמאי הוא רק כדי לקבוע מע"ש שמ"ע בשלישית וששית הוא במקום מע"ש של שאר שני השבוע וכ"כ בפה"מ (דמאי פ"ד ה"ג) ע"ש וכיוצא בו כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מע"ש הי"ד) לענין חו"ל ושם כתב להפך דקבעו מע"ש כדי לקבוע מ"ע] ובהגהת הרמב"ם ז"ל שם כתב דהיינו כהירושלמי דס"ל דלרבנן לא נחשדו ע"ה על מ"ע והקשה אמאי לא פי' כש"ס דילן דלרבנן נחשדו ע"ה על מ"ע ע"ש והנה במכות אמרינן דטעמייהו דרבנן דנחשדו על מ"ע ואף דיכול להפריש ולעכב לעצמו משום דלא טרח ונראה דהרמב"ם ז"ל סמך על ההיא דפסחים (מ"ב) דאמרינן דלא נחשדו ע"ה על התמד לפי שאינו נחשב בעיניהם וכן הקלין שבדמאי השיחין הרימון והעוזרדין ס"ל לר"ל בירושלמי דרק מדמאי פטורין ובודאי חייבין והטעם דפטורין מן