מקדש דוד חלק ד קעג

משא"כ בשאר הפרשות דאין הנתינה שייכת לההפרשה ומש"ה אמרינן הממע"ה

הנה אמרינן (בפ"ג דחלה) גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק חייב ובירושלמי אמרינן דמפריש ונוטל דמים מן השבט אך הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ח מהל' בכורים ה"ט) גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה ע"ש ולא כתב שנוטל דמים מן הכהן ולשיטתיה אזיל דבדבר שהוא מתנת כהן לא אמרינן הממע"ה שזהו הפרשתו שיפריש ממנו חוק לכהן והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל לפי שהוא עון מיתה ולמה צריך לזה תי"ל משום דספק איסורא לחומרא בא לפרש זה שכתב דחייבת בחלה והיינו כשאר חיוב חלה דצריך ליתנו לכהן ולפי שהוא עון מיתה וכמ"ש בפה"מ בדמאי דהאוכל טבל שלא הורם ממנו מתנת כהן הוא חייב מיתה ומדרך האיסור הוציאנו ממנו מתנת כהן כו' דטבל שהוא במיתה הוא טבל שלא הורם ממנו מתנת כהן ומדרך האיסור הזה להוציא ממנו חוק לכהן אבל טבל שאינו במיתה אינו שייך לנתינה כלל [וצ"ל דהרמב"ם ז"ל היתה גרסתו בהירושלמי כגרסת. המהרש"ם ז"ל והשדה יהושע דלהמסקנא שם אינו נוטל דמים מן הטבל ע"ש]

והנה (ברפ"ג דתרומות) אמרינן התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה כו' ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום והביא שם בפה"מ מהירושלמי דנותן שתיהן לכהן ונוטל מהכהן דמי הגדולה משום דהממע"ה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' תרומות הכ"ג) כהירושלמי שכתב כיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה ע"ש והיינו דמי התרומה הראשונה שהיא הגדולה דהשניה נתמעטה מפני התרומה הראשונה כמ"ש הר"ש ז"ל ומשום דהוי ספק איזה היא תרומה אם הראשונה או השניה צריך ליתן לו הכהן דמי הגדולה משום דהממע"ה והטעם דכאן כתב הרמב"ם ז"ל דנוטל דמים מן הכהן משא"כ בספק חלה הוא משום דהכא ל"ש לומר דהנתינה הוא תנאי בהפרשה דזה שייך רק בספק גר שנתגייר או בדמאי אם יהיה הדין שא"צ ליתנו לכהן א"כ תחילת ההפרשה הוא ע"מ שלא ליתנו לכהן וזה לא מהני שההפרשה היא שמפריש ליתנו לכהן אבל בתרם חבית של יין ונמצאת של חומץ דבשעה שהפריש הראשונה היתה כשאר הפרשות ע"מ לתתה לכהן רק אח"כ כשבדק ונמצא חומץ ונעשה ספק אם חלתה קודם ההפרשה או לא אם מספק נוטל דמי הגדולה דהיינו דמי הראשונה מכהן אין זה שייך להפרשה כלל דבספק שנולד לאחר הפרשה ל"ש זה (וזה דאמרינן (ביבמות צ"ט) בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דמוכרין את התרומה והדמים שלהם כו' התם ג"כ ההפרשה היא ע"מ לתתו לכהן שהרי טבל גמור הוא שחייב בנתינת כהן הוא רק שאפשר שהוא עצמו כהן א"כ יכול למכור אח"כ לכהן משום הממע"ה]

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תרומות הי"א) פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י כו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת ומפריש ת"ג ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומע"ר היא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בנ"י כו' עכ"ל ומה קשה ליה להרמב"ם ז"ל בתרומת מעשר אמאי אין נותנין לכהן יותר ממע"ר ללוי שאין נותנין ולא הוי כת"ג שנותנין לכהן ולפ"ז במע"ר לא קשה כיון דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה ליכא מצות נתינה וזה דת"ג צריך ליתן לכהן ולא אמרינן קאתינא מכח גברא כו' הוא משום דבתרומה בעינן הפרשה לשם נתינה ומדרך הפרשתו הוא ומש"ה קשיא ליה להרמב"ם ז"ל רק מתרו"מ דצריך ג"כ הפרשה לשם נתינה א"כ אמאי לא יתנו לכהן כמו שנותן ת"ג וכתב דזה ילפינן מקרא כי תקחו מאת בנ"י את המעשר כו' דתרומת מעשר מפירותיו של עכו"ם איכא הפרשה בלא נתינה

והנה יש לעיין על הרמב"ם ז"ל (מבכורות י"א) דאמרינן במפקיד פירותיו אצל העכו"ם לר"ש הוא דמאי דספק חלפינהו ואם חלפינהו העכו"ם בשלו הן טבל ומוקמינן שם דהאי דמאי הוא לענין תרומה גדולה דמפריש דא"צ ליתנם לכהן מספק ע"ש והא הכא נולד הספק קודם הפרשה ומ"מ אמרינן כיון דרק ספק אם החליפן תורם ת"ג והוא שלו ולא הוי חסרון בהפרשה אף דההפרשה היא ע"מ שלא ליתנו לכהן אך הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מעשר הי"ג ט"ו) כתבה בענין אחר לגמרי דבמפקיד אצל העכו"ם פסק דאמרינן ודאי חלפינהו והמוליך אצל טוחן עכו"ם הוא דמאי רק משום דשמא החליפן בפירותיו של ע"ה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דפירותיו של עכו"ם פטורין לגמרי והאי דמאי הוא כשאר פירות ע"ה דחיישינן שמא החליף בשל ע"ה דס"ל דלא מהני ס"ס בדמאי כמ"ש הכ"מ שם א"כ הוי כשאר דמאי דנותן תרו"מ לכהן א"כ לא פסק הרמב"ם ז"ל כלל כההיא דבכורות שם

והנה זה דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק מתנות כהן צריך נתינה משום דבעינן הפרשה לשם נתינה אף שהוא נגד סוגיא דבכורות שם נראה דסמך על התוספתא (פ"ד דדמאי) והביאה הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' מעשר הכ"א) היו לפניו ב' קופות אחת של טבל ואחת מתוקן ואבדה אחת מהן מפריש מן השניה ת"ג ותרו"מ ונותנן לכל כהן שירצה ומפריש מע"ש בלבד כדמאי ע"ש א"כ אינו רק בפירות ע"ה צריך ליתן תרו"מ לכהן אלא בכל ספיקות כן דהא הכא הוי ספק של תערובות וזהו נגד סוגיא דבכורות דבספק חלפינהו א"צ ליתן ת"ג לכהן ובתוספתא אמרינן רק דצריך ליתן ת"ג ותרו"מ לכהן אבל מע"ר ללוי א"צ ליתן כיון דהוי ספק וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כהתוספתא מש"ה לא פסק כהסוגיא דבכורות והנה הגר"א ז"ל הגיה שם בתוספתא ומוכרן לכהן והיינו מכח סוגיא דבכורות אך הרמב"ם ז"ל דגריס (בפי"ג הכ"א) כגרסא דלפנינו ופסק כהתוספתא מש"ה לא פסק כהסוגיא דבכורות

והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי דאף דצריך ליתן תרו"מ של דמאי לכהן אין זה מדין ממון רק מדרך ההפרשה הוא וכמ"ש ומדרך האיסור הוציאנו ממנו חוק לכהן ולא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים ע"ש דלענין ממון אמרינן הממע"ה והנה יש להביא ראיה דתרו"מ של דמאי אינו ממון כהן דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (דמאי פ"א מ"ב) על ההיא דמאבדין מיעוטו בדרכים ואיכא פלוגתא בירושלמי אי מיירי במע"ש או בתרו"מ של דמאי ומקשינן למ"ר בתרו"מ דאפילו בודאי ואפילו מרובה נמי דהא אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר אא"כ היה במקום גדודתה מביאין ונוטל דמים מן השבט היינו במקום גדודי חיה ולסטים ומשנינן דמצוה להשיב אבידה כיון שהוא במקום גדודי חיה ואין מצוה להשיב אבידה בדמאי ע"ש ועיין בר"ש ז"ל שם והא השבת אבידה הוא מדין ממון ומ"ל אם הוא תרו"מ של ודאי או של דמאי ונראה מזה דתרו"מ של דמאי אף דצריך לתתו לכהן אינו ממון כהן וליכא משום השבת אבידה: