מקדש דוד חלק ד קעב

מילוי כרסו דאז חייב משום קביעות דאכילת קבע אסור לעולם וכמו במקלף שעורים דאמרינן מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב וכתב רש"י ז"ל בביצה וכן הרמב"ם ז"ל דהטעם משום קביעות וקביעות לכ"ד הוא שיעור בפ"ע דאמרינן בירושלמי דבשעורים שתים פטור ג' חייב ובחטים ג' פטור ד' חייב ובתאנים עשרים או שיעור מילוי כרסו הוא שיעור קביעות ואם צירפן חייב בלא מקח וזה דאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ח) בתאנה שהיא עומדת בחצר עלה לראשה ממלא חיקו ואוכל משום דבראשו של אילן ליכא קביעות חצר צ"ל דממלא חיקו הוא פחות מעשרים וזה שכתבו הרמב"ם והראב"ד ז"ל בשלא צירף היינו שלא צירף הכל אבל שנים צירף דמקח מהני להו [הביא הר"ש ז"ל (שלהי פ"א דכלאים) בשם רב האי גאון על ההיא דהטומן לפת וצנונות תחת הגפן דאינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות כו' דהאי משום מעשרות היינו דאי איכא התם ח' ראשי לפתות לא מצטרפות לחייבינהו במעשרות והקשה עליו הר"ש ז"ל דמעשר לא בעי צירוף רק מעשר בהמה בעי צירוף דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת ע"ש ונראה דכוונת רב האי גאון הוא לענין אכילת קבע שהוא ע"י צירוף הרבה דאין מצטרפות ח' ראשי לפתות לחייבינהו במעשרות דלכל דבר יש שיעור אחר של צירוף לקביעות ועל הר"ש ז"ל יש לעיין אמאי לא הקשה עליו מה שייך צירוף של ח' דמעשר הוא אחד מעשרה וצירוף של ח' לא מהני כלל אף במעשר בהמה]

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ג) האומר לחברו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים ה"ז אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב לעשר כו' באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל כו' וכתב הראב"ד ז"ל ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידא אלא בצירוף אבל בתולש הקלח ובקוצץ האשכול אין קפידא ובלבד שלא יצרפן ויאכל וכתב הרדב"ז ז"ל ומה עלה בדעת הראב"ד ז"ל הלא אם קצץ האשכול ומגרגר ואוכל זהו דרכו ואי"ל קבע גדול מזה ע"ש. והנה יש לעיין הא הכא אין הקבע מחמת צירופו ואכילתו אלא המקח קובע והצירוף הוא רק שיהיה גמר מלאכה ואז מקח קובע ומה שייך מה שכתב הרדב"ז ז"ל דאם קצץ האשכול ומגרגר זהו דרכו ואי"ל קבע גדול מזה וטעם הראב"ד ז"ל הוא דכ"ז שהן מחוברין באשכול חשיבי כולן אחד ואין כאן צירוף שנים רק אח"כ כשמגרגרו וכ"א הוא בפ"ע אז צירוף שנים חייב אבל מה שקצץ כל האשכול לא אכפת לן וס"ל דפלוגתא דר"ט ור"ע הוא בזה דר"ט ס"ל דכל שקצץ כל האשכול יחד אף אם אח"כ מגרגרו ומצרפו לא מהני דאזלינן בתר מעיקרא וכיון שקצץ כל האשכול יחד חשיב כלו דבר אחד אף אם אח"כ פורטו ומגרגרו

הנה בההיא דהילך איסר ותן לי בו ה' תאנים דס"ל לר"מ דאף אחת אחת לא יאכל דס"ל דמקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והביא הר"ש ז"ל דרק בהקדים לו האיסר פליג ר"מ הא לא"ה מודה ר"מ דאינו טובל ובעינן ג"כ שילקוט המוכר וקשה הא אמרינן (שלהי ע"ב) דהמחליף עם חברו כו' זה לקצות וזה לקצות חייב ואמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם דר"מ היא דמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ובחליפין ליכא הקדמת איסר ולא לקיטת מוכר וצריך לדחוק דחליפין הוי כמו הקדמת איסר ולקיטת מוכר אך נראה דזה דבעינן הקדמת איסר לקיטת מוכר הוא רק באוכל אחת אחת דהתם ליכא גמר מלאכה משום דמחוסר גורן ואמרינן בתוספתא דמודה ר"מ לחכמים בלוקח שבלין ועתיד לעשות מהן גורן ר שאוכל מהן עראי ופליגי רק בגרוגרות ועתיד לדושן כי' דכל דהחסרון משום גורן אין מקח קובע ולפ"ז באוכל אחת אחת דמחוסרין גורן דכל פחות משנים אינו גורן אין סתם מקח קובע ובעינן שיקדים לו האיסור וילקוט המוכר דחשיב קביעות טפי אבל במחליף עם חברו לקצות דאין החסרון משום גורן והוי כגרוגרות ועתיד לדושן כל מקח קובע בהן. [הנה בההיא דר' אושעיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה הקשה השמ"ק בפ' הפועלים בשם הרמב"ן ז"ל הא תליא בפלוגתא אי בדבר של גורן צריך ראיית פני הבית ואמרינן בברכות דר' אושעיא הלכה פסוקה היא ולית מאן דפליג וכתב דמיירי שלא עשה מירוח בבית ובזה לכ"ע צריך ראיית פני הבית והנה קשה דאכתי תלי בפלוגתא דר' יעקב ס"ל (בביצה ל"ה) במעביר תאנים בחצרו לקצות דחצר קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואמרינן בירושלמי (מעשרות פ"ה ה"א) דכמו דפליג ר"מ במקח דקובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ה"נ חצר בית שומירה ע"ש א"כ אכתי דר' אושעיא תלי בפלוגתא ולפי התוספתא אתי שפיר כיון דמודה ר"מ בשבלין ועתיד לעשותן גורן דאין מקח קובע ה"נ חצר בית שומירה דאינו קובע וכן ר' יעקב לא פליג רק במעביר תאנים לקצות ואתי ר' אושעיא דמיירי בשבלין כד"ה אך להרמב"ן ז"ל אכתי קשה שכתב דמיירי ר' אושעיא באינו עושה מירוח כלל ומהתוספתא נראה דרק בשבלין ועתיד לעשותן גורן מודה ר"מ אבל אם אינו עתיד לעשותן גורן קובע]: סימן נז. דמאי

גרסינן בסוטה (מ"ח) דיוחנן כ"ג גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא ת"ג בלבד ומע"ר ומע"ש מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין כו' עמד והתקין להם הלוקח פירות מע"ה מפריש מהם מע"ר ומע"ש מע"ר מפריש ממנה תרו"מ ונותנה לכהן ומע"ש עולה ואוכלו בירושלים מע"ר ומ"ע הממע"ה ע"ש ודעת כל הראשונים ז"ל חוץ מן הטור יו"ד (סי' של"א) דתרו"מ נותן לכהן בחנם וטעם הדבר דלא אמרינן בתרו"מ הממע"ה כתב רש"י ז"ל שם משום שיש בו עון מיתה אחמור עליה שיתנו בחנם דילמא משהה ליה ואתי לידי תקלה והתוס' (יומא ט') כתבו משום דדבר מועט הוא אחד מק' ודמיה מועטין שצריך למוכרה בזול תקינו רבנן שיתננה לכהנים ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי במתק לשונו כתב טעם אחר וז"ל שם כי הדמאי והוא הספק שלא נודע אם הוציא ממנו מתנות הקב"ה אם לא חובה להוציא ממנו חלק מק' הוא מעשר מן המעשר וינתן לכהן ויוציא ממנו מע"ש ויאכלוהו בעליו בירושלים כו' ואינו חייב להוציא ממנו לא מע"ר ולא מ"ע כי מע"ר ללוי ומ"ע לעניים והעיקר אשר בידנו בדינים הממע"ה וזה הדבר ספק וי"ל ללוי או לעני הבא ראיה כו' ולא נעשה כן במעשר מן המעשר מפני שהוא תרומה והוא חוק לכהן והאוכל טבל אשר לא הורם ממנו מתנות כהן הוא חייב מיתה בי"ש ומדרך האיסור הוציאנו ממנ חוק לכהן לא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים ע"ש היינו דמש"ה תרו"מ צריך לתתו לכהן ומע"ר ומ"ע רק מפרישו ומעכב לעצמו דיש חילוק בהפרשה בין הפרשת דבר שהוא חוק לכהן לשאר הפרשות דדבר שהוא חוק לכהן האיסור של הטבל הוא שיוציא ממנו חוק לכהן ומש"ה צריך נתינה לכהן דאם יפרישו מתחלה ע"מ שלא ליתנו לכהן אינו כלום דזהו דרך האיסור שיוציא ממנו חוק לכהן