מקדש דוד חלק ד קעא

הקדש ופדאו דלא מהני תו ראיית פני הבית ואף דלא חשיב מעשה גבי ראיית פני הבית רק הכנסה ראשונה מחייבת דהא הכניסה במוץ והוציאה וחזר והכניסה לאחר מירוח לא מהני להרבה מן הראשונים ז"ל אבל בשבת כל שבת ושבת קובע בפ"ע

ובתרומה דקובעת למעשר איכא פלוגתא דר"א ורבנן אי קובעת קודם גמר מלאכה ואמרינן בתוספתא דמודה ר"א בתורם שבלין ועתיד לעשותן גורן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן דאוכל מהן עראי ורק בתורם גרוגרות ועתיד לדורסן תמרים ועתיד לדושן פליגי ר"א ורבנן וכתב האור שמח הטעם משום דדבר של גורן ויקב אסור לתרום קודם גמר מלאכתו ומש"ה התרומה אינה טובלת ע"ש אך אמרינן שם בתוספתא כה"ג אף לענין פלוגתא דר"מ וחכמים אי מקח קובע קודם גמר מלאכה דמודה ר"מ בלוקח שבלין ועתיד לעשותן גורן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן דאוכל מהן עראי ע"ש והתם ליכא למימר האי טעמא ואמרינן בירושלמי (ספ"ד דמעשרות) דר"מ ור"א אמרו ד"א אלמא טעם אחד להם ע"כ נראה הטעם דמודים בשבלין ועתיד לעשותן גורן כו' משום דמחומרין מלאכה טפי וכה"ג מודים דאין תרומה ומקח קובעין דאמרינן בפלוגתא דר"א וחכמים דמודים חכמים לר"א בכלכלה של תאנים דתרומה טובלת אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו וכתב הפ"מ הטעם לפי שאינו מחוסר אלא חפוי ע"ש אלמא דתלי בחסרון מלאכה דכל דמחוסר מלאכה פורתא מודים חכמים דטובל וכל שמחוסר מעשה רבה כגון שבלין לעשותן גורן כו' מודה ר"א לחכמים ולא פליגי אלא בגרוגרות ועתיד לדורסן כו'

ובמקח דקובע למעשר כתב רש"י ז"ל (ביצה ל"ה) על הא דאמרינן שם אחד שבת כו' ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ז"ל ואחד מקח אם מכרן לחברו קודם גמר מלאכה לא אמרינן אחשבינהו בהכי כו' ונראה מזה דקביעות מקח הוא משום המוכר דאחשבינהו במה שמכרן לחברו רק דלא מהני זה קודם גמר מלאכה. והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' מעשר ה"ב) כתב דלוקח לשלוח לחברו לא נקבעו ושם (ה"א) כתב הלוקח פירות תלושין לאכלן הוקבעו וכתב הרדב"ז ז"ל דאם לקח למכרן לא הוקבעו עד הלוקח האחרון שלקח לאכלן ע"ש ונראה מזה דהקביעות הוא מצד הלוקח דאחשבינהו במה שלקחן ואיכא חילוק בין אם לקח לאכלן או לחזור ולמכרן או לשלחן דאי בחשיבות מצד המוכר דאחשבינהו במה שמכרן מאי נ"מ לאיזה דבר לקחן הלוקח ונראה דזה תלי בהאבעיא בירושלמי (פ' מרובה) הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשר אי פדיון מהקדש חשיב כמקח ע"ש ונראה דתלי בזה אי החשיבות הוא מצד הלוקח א"כ מאי נ"מ אי לקחו מגבוה או לקחו מהדיוט אבל אי החשיבות הוא מצד המוכר שמחשבו במה שמוכר בהקדש ל"ש זה דכל הקדש עומד לפדיון. והנה במעשרות (פ"ב מ"ה) בפלוגתא דר"מ וחכמים באומר לחברו הילך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים דס"ל לר"מ לא יאכל עד שיעשר דס"ל דמקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו הביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דדוקא בליקט המוכר ונתן ללוקח אבל בליקט הלוקח ואוכל אף ר"מ מודה ע"ש ונראה מזה דהחשיבות של מקח הוא מצד המוכר וכשלוקט המוכר בעצמו ונותנן ללוקח אחשבינהו טפי ומהני אף אם לא נגמרה מלאכתו אך בפ"ג מ"ב כתב הר"ש ז"ל דזה דר"מ אוסר עד שיעשר הוא משום שהקדים לו האיסר אבל אם לא הקדים לו אף ר"מ מודה ע"ש ומזה נראה דהחשיבות הוא מצד הלוקח וכשמקדים לו האיסר מחשיבה טפי והנה בפה"מ (מעשרות פ"ב מ"ו) כתב הרמב"ם ז"ל כי הקנייה והמכירה קובעת למעשר ע"ש היינו ששניהם יחד קובעין למעשר דע"י חשיבות שניהם שזה מוכר וזה לוקח נקבע למעשר וכל שחסר חשיבות מצד אחד אינו נקבע ומש"ה הלוקח לשלוח לחברו דליכא חשיבות מצד הלוקח לא הוקבע ואליבא דר"מ בדבר שלא נגמרה מלאכתו בעינן חשיבות טפי בין מצד הלוקח ובין מצד המוכר ובעינן שילקוט המוכר בעצמו וזה יקדים לו האיסר

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה) האומר לחברו צא ולקוט לך כ' תאנים משלי ואני אמלא את כרסי משלך שניהם פטורין שאין זה חליפין כדי שיהיה מכר ואם צירף ואכל חייב וכתב הראב"ד ז"ל בתוספתא אינו כן אלא האוכל במנין חייב והממלא כרסו פטור ונ"ל בשלא צירף וכתב הכ"מ דבירושלמי מקשינן עלה אמאי אינו אוכל אחת אחת ומשנינן דמיירי במצרף ומקשינן אי במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב ואינו אסור משום חליפין אר"ש אי"ל חליפין שלא נתכוין האיש הזה אלא להגס לבו שיאכל ומפרש רבנו דכי אמר אי במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב סליק בקושיא וקם דינא שאם צירף זה וזה חייבים ואם לא צירף זה וזה פטורין והר"י קורקוס ז"ל כתב על הא דקאמר בירושלמי אי"ל חליפין כו' אלא להגס לבו שיאכל כלומר שזה שהודה למלא כרסו משל חברו לא הודה לו זה תמורת העשרים דמלוי כרסו מסתברא דיותר מכ' תאנים נתכוין ורק במתנה נתן לו מלוי כרסו וכדי שיגיס לבו לאכול ולא יתבייש א"ל אני אקח תמורת זה כ' תאנים משלך ומתנה אינה קובעת ומיהו הלוקט כ' תאנים נראה שהוא מקח שבשביל מלוי כרסו נתן אותם לו כו' וטעם שכתב רבנו שאי"ז חליפין נראה מהירושלמי דאממלא כרסו קאי דהוי מתנה אבל האוכל במנין חליפין הם אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן ולכן חייב בצירוף ע"ש והנה להר"י קורקוס ז"ל יש לעיין איך אפשר דהממלא כרסו הוא מתנה והאוכל במנין הוא מכר הא כיון דהמילוי כרסו הוא מתנה א"כ ליכא חליפין ע"ז שאוכל במנין ונראה מדברי הר"י קורקוס ז"ל דזה דמקח קובע למעשר ולא מתנה תלוי בהנותן דאם נותן לשם מתנה פטור ואם נותנו בשביל איזה דבר הוי מקח ואינו תלוי בדעת הלוקח וכשאומר לו מלא כרסך משלי לא נתכוין שיהיה זה תחת הכ' תאנים אלא מתנה כמ"ש הר"י קורקוס ז"ל א"כ כיון שהנותן נתנן לשם מתנה אינו קובע אבל הכ' תאנים שנתן לו זה נתן לו תחת מילוי כרסו א"כ נתן לו בשביל איזה דבר חשיב מקח דאי תלי בהמקבל א"כ אדרבה הממלא כרסו יהא חייב כיין שהוא נותן לו תמורתן כ' תאנים ובדידיה הוי מקח והאוכל במנין יהא פטור דאינו נותן בעדן כלום דזה שנתן לו למלא כרסו אין זה בעדן אלא מתנה בעלמא כמ"ש הר"י קורקוס ז"ל והטעם הוא דס"ל דהחשיבות של מקח דקובע הוא מצד המוכר א"כ תלי בדידיה אי נותן לשם מכר או לשם מתנה והרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"י קורקוס ז"ל ואינו מחלק בין האוכל במנין לממלא כרסו דאם צירף שניהם חייבין ואם לא צירף שניהם פטורין וכמ"ש מראה"פ דאין להעמיס דברי הר"י קורקוס בשיטת הרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל דהחשיבות של מקח הוא מצד שניהם א"כ כל שאחד נתכוין לשם מתנה אין זה מקח וא"כ שניהם שוין

והנה על הרמב"ם ז"ל יש לעיין שכתב דאם צירף חייב כיון דכתב הרמב"ם ז"ל דאין זה מקח אם צירף אמאי חייב הא צירוף משוי דין גורן וגמר מלאכה אבל צריך עוד קביעות וכן על הראב"ד ז"ל יש לעיין שכתב דהממלא כרסו פטור והאוכל במנין חייב ובשלא צירף נהי דס"ל דהאוכל במנין חשיב מקח הא אף במקח יאכל בלא צירוף ע"כ נראה דהאי צירוף דקאמר הרמב"ם והראב"ד ז"ל אינו צירוף שנים רק צירף כל הכ' תאנים שיעור