מקדש דוד חלק ד קע

דאין מפנין את הטבל הא ראוי לבהמה וכמו כל הנך דאמרינן שם דמפנין מפני שהן ראוין לבהמה ע"ש ודוחק גדול לומר דזה דטבל הוי מוקצה הוא רק בדברים שאין ראוין לבהמה כלל דסתמא קתני וצ"ע

אמרינן דו' דברים קובעים למעשר האור והמלח כו'. והנה אמרינן בירושלמי (רפ"ד) דמעשרות דשלקו שרשות הקדש פטור ואף שחזר ושלקו לאחר שנפדה פטור דכיון דהאור טובל האור פוטר ע"ש ויש לעיין הא לפטור ברשות הקדש שייך רק אם מתחדש איזה חיוב כגון מירוח שעושה דין טבל כשהמירוח ברשות הקדש פטור אבל הכא הטעם דהאור קובע א"כ לא נשתנה דבר דאכילת קבע היה אסור אף קודם רק ע"י האור הוא אכילת קבע ומה שייך דשילוק ברשות הקדש פוטר ונראה מזה דהאור וכל הנך ו' דברים הקובעין למעשר שהן במקום ראיית פני הבית אין זה דבאותו אופן אכילתו הוא קבע רק עושין חלות של קביעות כמו ראיית פני הבית וזהו הטעם נמי דכל הנך ו' דברים אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ואף דקודם גמר מלאכה ג"כ אסור באכילת קבע ואי באופן כזה אכילתו הוא קבע מאי נ"מ אם הוא קודם גמר מלאכה אלא הן חלות של קביעות כמו ראיית פני הבית וזהו רק לאחר גמר מלאכה והנה בזה אפשר ליישב מ"ש התוס' (ביצה ל"ה) גבי היה אוכל באשכול וחשכה לילי שבת ר"א יגמור כו' ואמר ר"נ לא כשאמר ר"א יגמור בשבת אלא ממתין למוצ"ש ויגמור והקשו בתוס' הא אמרינן בתינוקות שטמנו תאנים מע"ש למוצ"ש לא יאכלו עד שיעשרו ותי' בלשון שני דהתם מיירי בתאנים שנגמרה מלאכתן אבל הכא באשכול שלא נגמרה מלאכתו וכן פסק הרמב"ם ז"ל (שלהי פ"ה) מהל' מעשר שכתב שם (ה"כ) דפירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת נקבעו ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר ובהיה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת כתב שם (הכ"ג) דלא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן אחר השבת ה"ז גומרו ועיין במל"מ שם וקשה ממ"נ אי שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא אמרינן דבשבת לא יגמור א"כ יהא אסור אף למוצ"ש כמו בדבר שנגמרה מלאכתו ולפ"ז אתי שפיר דאכילת שבת משום דוקראת לשבת עונג חשיב אכילתו אכילת קבע כמ"ש רש"י ז"ל בביצה (ל"ד ע"ב) או כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ תרומות משום דבשבת הכל מוכן לאכילה וקביעות שבת היא ג"כ חלות דהא אף למוצ"ש ג"כ אסור דאף באכילתו אינו עוד קבע ובטלה ג"כ הכנתו לאכילה דכל שחל עליהן קביעות משום שבת תו לא פקע רק החלות של קבע אי אפשר להיות רק לאחר גמר מלאכה אבל בשבת עצמה כיון דאכילת שבת היא אכילת קבע אסור אף קודם גמר מלאכה כשאר אכילת קבע דאסור קודם גמר מלאכה

הנה המל"מ שם יצא לידון בדבר החדש דאף דבשבת אין מגביהין תרומות ומעשרות כל שהקביעות הוא רק בשביל שבת מותר לעשר והשעה"מ השיג עליו ע"ש ונראה להביא ראיה לדברי המל"מ דאמרינן בפסחים (נ"ו) באנשי יריחו שהיו פורצין פרצות בגנותיהן ופרדסוהן להאכיל נשר לעניים בשבתות ויו"ט ע"ש ויש לעיין איך היו אוכלין בלא מעשר הא שבת קובע למעשר ואין לומר דנשר שאני שאינו מוכן לשבת דהא אמרינן להדיא בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א) דחומר היא בשבת שכן נשרים שנשרו מאליהן אסורים דאפילו בנשר קבעה שבת ע"ש ואי דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו הא בשבת גופא אסור אפילו לא נגמרה מלאכתו כמה שפסק הרמב"ם ז"ל והנה בפסחים שם אמרינן מחלוקת בשל מכבדות כו' ונראה מזה דבתמרים איירי והנה אמרינן בריש דמאי דניבלות תמרה פטורין מן הדמאי והביא הר"ש ז"ל שם פלוגתא בהירושלמי מה ניהו נובלות תמרה ואיכא למ"ד תמרי דזיקא היינו תמרים שהרוח משיר ומקשינן א"כ אף מודאי פטורין דהפקר הן ומוקמינן דעשה להן גורן דההפקר שעשאו גורן חייב במעשר ע"ש א"כ תמרים שהרוח משיר הן הפקר ואם לא עשאן גורן פטורין מן המעשר אך אי אפשר לומר דבאנשי יריחו היה הפטור משום הפקר דהא אמרינן מחלוקת בשל מכבדות כו' ופי' רש"י ז"ל היינו אותם שנשרו על ראש האילן על כפות התמרים ע"ש והנך ודאי לא הוי הפקר דאמרינן בב"מ (כ"ב) ומאחר דאתותב רבא הנך תמרי דזיקא היכי אכלינן להו ואמרינן כיון דאיכא שקצים ורמשים מעיקרא יאושי מיאש וכתבו התוס' שם דמעיקרא ס"ד דתמרי דזיקא היינו שהרוח משיר למרחוק דליכא חזותו מוכיח ולבסוף דאמרינן כיון דאיכא שקצים ורמשים אף אותן שתחת האילן שרי ע"ש אבל אותן שנשרו בראש האילן ודאי אינו הפקר דחזותו מוכיח וגם ל"ש שקצים ורמשים ולהמל"מ אתי שפיר כיון דכל הקביעות הוא משום שבת היו יכולים לעשר

אך מדברי הרי"ף והר"ן ז"ל מוכח דלא ס"ל כהמל"מ שכתב הרי"ף ז"ל (פסחים ק"ה) גבי רבי חיננא בר שלמיא ותלמידי דרב דיתבי בסעודתא כו' דאמרינן כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש ז"ל פי' כ"ד שאוכל ממנו בחול עראי ועדיין לא הוציא ממנו המעשר אסור לאכול ממנו בשבת אא"כ עישר מ"ט כיון דכתיב וקראת לשבת עונג כו' ואפילו ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ומאותה העת קבעתו למעשר ואסור לאכול מהן באותה שבת מפני שנקבעו למעשר וכתב הר"ן ז"ל כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש כלומר שכשם שהשבת קובעת למעשר מבעוד יום כדתנן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי משום דכיון דאסור לאכול מן הטבל אפילו עראי בשבת חשיב כמתקן כו' ע"ש היינו להפך מהמל"מ דזה דספק חשכה אסור לעשר הודאי הוא משום דשבת קבעה אז ואסור לאכול אפילו עראי ומש"ה אסור לתקן ומוכח להדיא דהיכא שבקביעות מחמת שבת אסור לעשר

והנה מדברי הר"ן ז"ל נראה דבר חדש דזה דאסור לעשר בשבת הוא רק היכא דאסור אף באכילת עראי ובזה חשיב כמתקן ואילו בספק חשכה לא היתה עדיין שבת קובעת היה מותר להפריש משום דכיון דמותר לאכול עראי לא חשיב כמתקן והנה לפ"ז קודם גמר מלאכה לפי דקי"ל דאין שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן ביו"ט קודם ראיית פני הבית לפמ"ש המאירי והצל"ח והפ"י דאין יו"ט קובע למעשר כיון דמותר לאכול עראי מותר לעשר כיון דמותר לאכול עראי לא חשיב מתקן ויש לעיין א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביו"ט דאם יהא יכול לתרום שיהיה מותר באכילת קבע חשיב זכאי בהרמתה כמ"ש תוס' ביצה (י"ג ע"א) ד"ה הא ואמרינן שם דלא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביו"ט

יש לחקור אם נכנס שבת ברשות הקדש אי פטור ובירושלמי (פ"ד ה"א) אמרינן דאם הכניס לחצר בית שומירה ברשות הקדש ופדאו וחזר ושלקו חייב מפני שעשה מעשה דראיית פני הבית לא חשיב מעשה [ועיין בהמפרשים ז"ל שם] ושמעינן מינה דאם היתה קביעות ברשות הקדש אף שלא ע"י מעשה ג"כ פטור דהא דוקא אם חזר ושלקו חייב הא בלא"ה פטור וא"כ ה"נ שבת ברשות הקדש פטור ואם נכנס שבת ברשות הקדש ופדאו וחזר ושלקו ודאי חייב מק"ו מראיית פני הבית ברשות הקדש דמהני אח"כ שילוק משום דראיית פני הבית לא חשיב מעשה בגופו כ"ש שבת ואם פדאו ואח"כ נכנס שבת השני אם חייב יש לחקור כיון דשניהם הן בלא מעשה ובהכניס לבית שומירה ברשות