מקדש דוד חלק ד קסט

שא"צ תיקון ולא משכחת לה קביעות בבהמה אלא ע"י הכנה

הנה המ"ר פי' ההיא דשותין על הגת כו' דבחמין אסור משום שאינו מחזיר המותר דמיירי בקביעות חצר או בבית ואיכא ב' כוסות דהוי צירוף שנים ומש"ה אסור ורק בצונן מותר כיון שמחזיר המותר ליכא צירוף שנים ע"ש אך אינו נראה דביין ל"ש צירוף שנים דזה שייך רק בדבר יבש דבת גורן היא דזה דצריך צירוף שנים אמרינן בפ' הפועלים משום דכתיב כי קבצם כעמיר גורנה אבל יין לאו בת גורן היא כ"א בת יקב ול"ש בה צירוף ב' כוסות

הנה רש"י ז"ל בעירובין צ"ט כתב שותין על הגת עומד על הגת ושותה דכ"ז שלא הוציאו לחוץ לא שתיית קבע היא ופטור מן המעשר בין שמזגו בחמין בין שמזגו בצונן ראב"צ מחייב דמזיגה שמזגו במים משויא ליה קבע ע"ש היינו דהקביעות הוא משום המזיגה ות"ק סבר דעל הגת אף מזיגה אינו עושה לקבע אף דבשבת י"א כתב רש"י ז"ל דשתיה על הגת ממש שלא עקרו משום להוציאו חוצה הויא שתיית עראי ופטור ממעשר כ"ז שלא ירד לבור שהוא גמר מלאכתן למעשר אבל להוציאו משם הוי קבע שאין בדעתו להחזיר המותר ואע"ג דלא נגמר מלאכתו למעשר אסור ע"ש ונראה מדבריו דאף בלא מזיגה אין שותין רק על הגת דראוי להחזיר המותר והקשה ע"ז המ"ר אי כל שאינו ראוי להחזיר המותר חשיב קבע הא אמרינן דאוכלין מן התאנה אף שנים שנים במקום דליכא קביעות חצר או מקח ואף דאינו שייך להחזיר המותר למחובר ע"ש והנה ודאי רש"י ז"ל לא קאמר זה רק ביין ולא בשאר דברים דשתיית יין הוי קביעות טפי דוגמא לזה בברכות מ"ג ע"א] אך יש לעיין על רש"י ז"ל מהירושלמי (פ"ד ה"א) דאמרינן עשה היסב בשדה היינו שעשה שם היסבה טובל דהיסבה חשיב קבע ואמרינן אין הוא היסב שהוא טובל כל היסב שיש בו יין ופי' הפ"מ דבאיזה היסבה אמרו כל היסב שיש בו יין שאם היסב לשתות יין קובע הוא למעשר דלאו שתיית עראי היא ע"ש ואם יין אין שותין רק על הגת אפילו בלא היסבה בשדה נמי יהא אסור דהא בעינן דוקא שיהא ראשו ורובו בגת כדאמרינן בשבת שם

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ו) מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל ע"ש וס"ל דאי מתחיל לגמור הכל שעושה גמר מלאכה אסור אפילו אם הכניס במוץ שלה וס"ל דאין הפטור מצד ראיית פני הבית במוץ רק מפני שאינו עושה גמר מלאכה ואשמועינן רק דאין הבית קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכ"ז שלא נגמרה מלאכתו מותר להאכיל ולא פי' כרש"י ז"ל ותוס' דהפטור הוא משום ראיית פני הבית במוץ דלא חשיב ראיית פני הבית ונראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה ע"כ מוכרח לפרש כן שכתב (פ"ג ה"כ) דקודם גמר מלאכה מותר להאכיל לבהמה קבע ולא אחר גמר מלאכה ואף שלא נקבע עדיין למעשר אסור להאכיל לבהמה קבע רק עראי ואף מן הטבל ואף בתוך הבית מותר להאכיל לבהמה עראי ע"ש א"כ אין נ"מ כלל במה שמכניס לבית במוץ לאכילת בהמה דלאכילת קבע לבהמה א"צ ראיית פני הבית דכל שנגמרה מלאכתו אסור להאכיל קבע לבהמה ולענין אכילת עראי אף לאחר שנכנס לבית ג"כ מותר דאף מן טבל גמור מותר להאכיל לבהמה עראי א"כ ראיית פני הבית לאכילת בהמה לא מעלה ולא מוריד וע"כ ההיא דמערים על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת מיירי באכילת קבע ואכילת קבע תלוי בגמר מלאכה וע"כ מיירי שאינו עושה גמר מלאכה בבית שאינו מתחיל לגמור הכל

כתב הרמב"ם ז"ל ( מעשרות פ"ג הי"ח) החריבין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר לייבשו ונמצא מאכיל עראי ע"ש ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי לאחר שנגמרה מלאכתן דקודם שנגמר מלאכתן אף קבע יכול להאכיל לבהמה ומיירי אף אם כבר ראו פני הבית דהא ס"ל דאף לאחר ראיית פני הבית יכול להאכיל עראי לבהמה ואף דהכא מחוסרין ייבוש כמ"ש הרמב"ם ז"ל שמחזיר המותר לייבשו ע"כ ס"ל דבחרובין אף קודם ייבוש הוי ג"כ גמר מלאכה אך מהירושלמי (רפ"ג) דמקשינן לרבי דס"ל אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו מההיא דהחריבין עד שלא כנסן לראש הגג כו' מוכח דהן מוקצה והוי קודם גמר מלאכה. והנה מראה"פ רוצה לומר בשיטת הרמב"ם ז"ל דכללא הוי דכל שמותר לאכול לאדם עראי מותר בבהמה אכילת קבע וכל שאסור לאדם עראי מותר לבהמה עראי ע"ש וקשה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל להדיא (ה"כ) ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר ע"ש והא קודם שנקבעו למעשר מותר לאדם אכילת עראי ומ"מ אסור לבהמה אכילת קבע

ובעיקר מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף טבל גמור לאחר ראיית פני הבית מותר להאכיל בהמה עראי יש לעיין דהא פסק הרמב"ם ז"ל דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ובטבל גמור כבר ישנו ממון השבט א"כ איך מאכיל עראי האיכא גזל השבט וזה דאוכל לעולם עראי קודם ראיית פני הבית צ"ל כיון דזה דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין הוא רק לאחר גמר מלאכה ה"נ הוא לאחר ראיית פני הבית אבל לבהמה דמאכילין אף בטבל גמור קשה האיכא גזל השבט ונראה דהרמב"ם ז"ל לא קא"ל אלא בדברים דליכא בהו משום גזל השבט כגון תרומת הכלוסין והחרובין ושעורים אדומיות דאמרינן בירושלמי דאם נתערבו באחד ומאה בחולין דא"צ להרים משום גזל השבט ומשום דאין הכהנים מקפידין עליהם וכן פסק הרמב"ם ז"ל (תרומות ר"פ י"ג) ע"ש ובההיא דהחרובין עד שלא כנסן לראש הגג דמוריד מהם לבהמה משום דהוי עראי כמ"ש הרמב"ם ז"ל אף לאחר גמר מלאכה יכול להאכיל דבחרובין ליכא גזל השבט

כתב רש"י ז"ל (מנחות ס"ז ע"ב) על ההיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ז"ל במוץ שלה כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ל"א במוץ שלה שלא יראה פני הבית ע"ש הנה ללשון ראשון דאין החסרין משום ראיית פני הבית רק משום דהוי מאכל בהמה צ"ל דמיירי שאינו עושה אח"כ מירוח בבית כשיטת הרמב"ם ז"ל דאם עושה אח"כ מירוח אינו עוד מאכל בהמה ויש לעיין ל"ל הטעם דמאכל בהמה תי"ל דליכא גמר מלאכה ואפשר דס"ל לרש"י כהרמב"ם דבאכילת בהמה שייך אכילת קבע ואסור אף קודם גמר מלאכה עוד אפשר כיון שאין דעתו למרח חשיב גמר מלאכה וכמו מכניס למלילות דחשיב גמר מלאכה בלא מירוח כיון דאינו עתיד למרח כדאמרינן בביצה (י"ג) ואין הפטור רק משום מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר. והנה זה דאמרינן דוכי להקדים תו"מ בשבלין ואע"ג דבמוץ הוא מאכל בהוא כיון דסופו למרח ויהיה מאכל אדם חל תרומה ומעשר ונראה דאם אין דעתו למרח ולהבר המוץ ותרם בשבלין אין תרומתו תרומה כלל דבמאכל בהמה ל"ש תו"מ

ובעיקר מ"ש הרמב"ם ז"ל דאף טבל גמור יה להאכיל בהמתו עראי יש לעיין א"כ אמאי חשיב טבל מוקצה לענין שבת ואמאי אמרינן בשבת (קכ"ו)