מקדש דוד חלק ד קסח

להפקיע מידי מעשר ולא כחכמים שם אך הרמב"ם ז"ל בפסקיו (פי"א ה"ט) כתב המוצא פירות בדרך כו' אם רוב מכניסין לשוק ה"ה דמאי וכן מחצה על מחצה דמאי ע"ש ומיירי בישראל מביאין לשוק וס"ל דמה דקתני בסיפא מחצה על מחצה דמאי ה"ה ברישא

והנה לפי' הר"ש ז"ל יש לעיין מחצה על מחצה אמאי דמאי יעשר ודאי ממ"נ אם הם מאלו שמכניסין לבתים כיון דעדיין לא ראו פני הבית ודאי לא עישרו ואם הם מאלה שמביאין לשוק ומשל עכו"ם הם א"כ ג"כ לא עישרו ולי"ל דהר"ש ז"ל יסבור כהפה"מ שם דאם הם מאותן שמכניסין לבתים הוא מעושר דמעשרין קודם שמכניסין לבתים דהר"ש ז"ל בעצמו כתב שם דאם רוב מכניסין לבתים אוכל רק עראי משום דאינו מעושר הוא הנה אמרינן בירושלמי שם מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול עראי ומתקנה דמאי דכיון דהוקבע למעשר אמרינן שמא עישר במקום שהרוב מכניסין לבתים מותר לאכול עראי ומתקנה ודאי כיון דעדיין לא ראו פני הבית אין מתקנים כלל מחצה על מחצה דמאי מכניסה לבית מתקנה ודאי היינו דבשדה אם רוצה לאכול מתקנה דמאי דממ"נ אם היא מאותן שמכניסין לבית מותר לאכול עראי בלא מעשר כלל ואם הוא מאותן משכניסין לשוק כיון שכבר הוקבע מתקנה דמאי דאמרינן שמא עישר אבל כשמכניסה המוצא לבית צריך לתקנה ודאי שמא הוא מאותן שמכניסין לבתים כיון דלא הוקבע ודאי לא עישרו ועתה כשמכניסה לבית צריך לתקן ודאי ע"ש א"כ ה"נ צריך לפרש מתני' דמכשירין דזה דמחצה על מחצה דמאי הוא כשבא לאכול בשדה אבל כשמכניסה לבית צריך לתקן ודאי אבל להר"ש ז"ל דמיירי הכא דעכו"ם מביאין לשוק דודאי אינו מעושר אף בשדה צריך לתקן ודאי וצ"ע

אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) רבי וריב"י היו מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות ראה אותן ר' יהודה א"ל ראו מה ביניכם לראשונים ר"ע היה לוקח ג' מינין בפרוטה בשביל לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות ע"ש ונראה דפליגי אי יש מצוה להכניס הפירות בחיוב מעשרות ונראה דר"ע לטעמיה דאמרינן בחלה (פ"ב מ"ג) מי שא"י לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ולא יעשנה בטומאה רע"א יעשנה בטומאה ולא יעשנה קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם אבל קביים אי"ל חלק לשם ע"ש אלמא דס"ל דמצוה להביא הפירות לידי חיוב חלה ולא יעשנה קבים וצריך אף לעשות בטומאה כדי להביאן לידי חיוב חלה כדי שיהיה חלק לשם כ"ש דלא יכניס דרך גגות שלא יבואו לידי חיוב מעשרות ורבי וריב"י ס"ל כת"ק בחלה דיעשנה קבים וס"ל דאף שלא במקום טומאה ג"כ מותר שלא להכניסן לידי חיוב רק במקום טומאה ע"כ צריך לעשות כן ושלא במקום טומאה רשות והנה ממה דאמר ר"ע כשם שהוא קורא שם לטהורה כך הוא קורא שם לטמאה נראה דס"ל דהקריאת שם הוא המצוה וצריך לגרום עצמו כדי לקרות שם ומש"ה היה לוקח בפרוטה ג' מינים כדי לעשר מכל מין ומין אעפ"י שסוף סוף שיעור המעשר אחד הוא אם קונה מין אחד או ג' מינין דס"ל דהקריאת שם הוא המצוה וכשקונה ג' מינין קורא השם ג' פעמים

ד) קי"ל דפירות קודם גמר מלאכתן וכן אחר גמר מלאכתן קודם ראיית פני הבית מותרין לאכול עראי ואסורין באכילת קבע גרסינן במעשרות (פ"ד מ"ד) שותין על הגת בין בחמין בין בצונן ופטור דברי ר"מ ראב"צ מחייב וחכ"א על החמין חייב על הצונן פטור ובעירובין (צ"ט) מסקינן מפני שמחזיר את המותר וכתב רש"י ז"ל על החמין חייב דאינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין הלכך כי מזג ליה בחמין אדעתא למשתייא כולא מזג ליה ומשויא ליה מזיגה קבע אבל מזיגת צונן לא משויא ליה קבע דילמא שתי פורתא ומהדר הלכך כ"כ דשתי הוי עראי ע"ש. והנה יש לעיין מ"מ בחמין אי נוטל מעיקרא פורתא לשתרי מה התם דרק דילמא שתי פורתא ומהדר שרי כ"ש אי נוטל פורתא לכתחילה וזה דאין שותין על החמין סתמא קתני ואפילו נוטל רק פורתא אסור ונראה דאין מה שנוטל הרבה עושה הקביעות רק ההכנה דמה שמוזגן בחמין או בצונן חשיב הכנה וקובע ואין נ"מ בין נוטל הרבה לנוטל מעט דאותו מעט הכינו והוי קביעות ועל הצונן דמותרו חוזר דמותר הוא משום כיון דאין כל מה שמכין הוא לשתיה דיכול הוא להחזיר ועל כל פורתא ופורתא אפשר שזה יחזיר לא חשיב הכנה אבל בחמין בנוטל מתחילה פורתא כיון דא"י להחזיר על זו הפורתא איכא הכנה והנה במוזג בצונן יכול אף לשתות כוסו בב"א ואע"ג דהוא באופן דל"ש חזרה דאין אכילת הרבה עושה קביעות רק ההכנה וכאן ההכנה היא המזיגה וכיון דבשעת המזיגה היה אפשר להחזיר אין זו הכנה והנה אף בלא תיקון כל שמכין הרבה חשיב ג"כ הכנה ומשוי לה קבע ובשיעור מה שמכין אין כל המינים שוים ובההיא דהמקלף שעורים דמקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף ונתן לתוך ידו חייב והמולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל כתב רש"י ז"ל (בביצה י"ג) דהטעם משום קביעות ואמרינן בירושלמי שם דשעורים שנים פטור ג' חייב בחטים ג' פטור ד' חייב דבשעורים כל שנותן לתוך ידו ג' חשיב הכנה ובחטים ד' והנה בעושה הזמנה שייך קביעות אף בפרי אחד דכתב הריטב"א ז"ל (פ' הלוקין) גבי כהן שעלתה בידו תאנה של טבל כו' דמיירי שלא היה רק פרי אחד של תאינה ונקט שעלתה בידו דאחשבה לאכילה וכה"ג אף אחת הוי טבל ע"ש וע"כ דהאי אחשבה משום קביעות הוא דאוסר משום טבל והאי לוקה הוא מכת מרדות כמ"ש התוס' שם והאי אחשבה אפשר ע"י תיקון או ע"י הזמנה בפה וכדאמרינן בביצה (ל"ד ע"ב) כיון דאמר מכאן אני אוכל קבע עלויה וכתב רש"י ז"ל דאחשבה בדיבוריה דקראה אכילה ע"ש והנה זה דשבת קובעת למעשר כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ תרומות (פ"ח מ"ג) ועיקר שני והוא כי שבת קובעת למעשר ואסור לו לאכול מן הטבל אכילת עראי בשבת לפי שמשעה שנכנסת שבת הכל מתוקן לאכילה ומוכן ומתחייב למעשר למאמר השי"ת וקראת לשבת עונג וכל מה שימצא מוכן שיאכל וישתה ממנו בשבת עכ"ל היינו דזה דמפקינן מקרא דקראת לשבת עונג אינו שאכילת עראי של שבת חשיב קבע רק דוקראת לשבת עונג מהני דכל מה שימצא מוכן הוא לאכילה והקביעות הוא מטעם שמוכן לאכילה דמה שמוכן לאכילה חשיב קביעות הנה אמרינן דו' דברים קובעין למעשר החצר והמקח והאש כו' וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומה שאסור אכילת קבע אף קודם גמר מלאכה הוא רק ע"י הכנה כמ"ש הנה אמרינן בחלה דאוכלין עראי מן העיסה קודם שנתגלגלה והנה הנך ו' דברים שקובעין למעשר ל"ש בחלה דכולהו הן במקום ראיית פני הבית ובחלה ל"ש ראיית פני הבית שהרי כבר ראה פני הבית דכל עיקר הפרשת חלה הוא מן הבית כדאמרינן בירושלמי (פ"ב ה"א) מן הבית זו חלה ע"ש והקביעות לחלה הוא רק הכנה והנה שיטת הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"כ) דאף באכילת בהמה איכא קבע ע"ש והכא ל"ש הנך ו' דברים הקובעין למעשר דאף בחצר ס"ל להרמב"ם ז"ל שם מותר להאכיל לבהמה עראי ול"ש ג"כ האור והמלח כו' שיקבעו דמאכל בהמה א"צ תיקון דהא לענין שביעית אמרינן דמאכל בהמה אין שולקין אותן לפי