מקדש דוד חלק ד קסז

דא"א לבוא עוד לידי חיוב ע"י ראיית פני הבית מ"מ יכול לבוא לידי חיוב ע"י דברים אחרים שקובעין למעשר כגון מקח אור ומלח דהא אמרינן בירושלמי (פ"ד ה"א) דאם הקדישו והכניסו לחצר בית שומירה דראיית פני הבית ברשות הקדש הוא בפטור ומ"מ אם פדאו אח"כ ושלקו נטבל ע"י זה ששלקו ואף דהכנסה לבית אחר שפדאו לא מהני תו כיון דהיה ראיית פני הבית בפטור מ"מ שלקו אח"כ מחייב משום דהוי מעשה ועיין בכל הסוגיא שם א"כ ה"נ בראיית פני הבית במוץ נהי דלא מהני תו ראיית פני הבית משום דהוי ראיית פני הבית בפטור מ"מ שלקו אח"כ חייב והנה מהירושלמי מוכח להדיא דאף ראיית פני הבית בפטור אינו מתיר באכילת קבע דהא שלקו אח"כ הוקבע ושילוק הוא מדין אכילת קבע ומה לי ראיית פני הבית ברשות הקדש ומ"ל ראיית פני הבית במוץ תרווייהו ראיית פני הבית בפטור ולא מהני להו עוד ראיית פני הבית ומ"מ בקבע אסורין

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מעשר הי"ח) כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה עלה ואוכלו ואם צירף חייב לעשר וכתב הרדב"ז ז"ל דמיירי בחצר המחייבת וזה דאוכל עראי הוא משום דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואם לא היה חצר המחייבת היה מותר לאכול מהן אפילו קבע ע"ש וקשה טובא היאך אשכחן דמותר לאכול קבע קודם הפרשה דחצר שאינה מחייבת הוי כזרועה בשדה ואטו בשדה מותר לאכול קבע קודם גמר מלאכה בלא מעשר וצע"ג

כתב הראב"ד ז"ל (פ"ג מהל' מעשר ה"כ) לענין אי מהני ערימה בראש גגו דבירושלמי אמרינן משיעמיד ערימה בראש גגו אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה ואפשר דמחנייתי פליגי אהדרי ע"ש ולענ"ד נראה דלא פליגי דזה דעושה ערימה בראש גגו הוא כדי לייבשן וכדאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ד) החרובין עד שלא כנסם לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר וכתב הר"ש ז"ל עד שלא כינס לראש הגג דהיינו ערימה שזהו גורנן של חרובין למעשר והביא שם מהירושלמי דזה דמוריד לבהמה הוא משום דאוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא על מקומו ע"ש דקודם שעשאן ערימה בראש גגו הוא מוקצה דמחוסרין ייבוש דלגגו מעלן כדי לייבשו וכדאמרינן בסוכה על גג האצטבא וכי לייבשן הוא צריך אלא אימא על גב האצטבא ע"ש] וזה דקתני במתני' עד שלא כנסן לראש גגו ג"כ מיירי דהיו שם וכדקתני מוריד לבהמה אלמא דהיו על הגג רק שלא עשה עדיין ערימה שם כמ"ש הר"ש ז"ל ועשיית ערימה שם הוא גמר מלאכתו ואמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) בחרובין משיעמיד ערימה בראש גגו דכ"ש ערימה בשדה ע"ש והיינו דאם אין דעתו לייבשן ועשה ערימה בשדה דהוי גמר מלאכה וכמו בתאנים אם אינו רוצה לעשות מהם גרוגרות דהוי גמר מלאכה וזה דאמרינן בתוספתא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו דמותר לאכול עראי התם הוא דמחוסר ראיית פני הבית דגג אינו קובע אפילו של חצר החייבת כדאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ו) וכיון שנגמרה מלאכתן על הגג ליכא קביעות ובירושלמי קתני רק דערימה על הגג חשיב גמר מלאכה אבל קביעות ודאי צריך וזה דאמרינן במתני' בחרובין עד שלא כנסן על ראש הגג דמוריד מהם לבהמה הא משכנסן אינו מוריד לבהמה התם שאני דקתני מוריד לבהמה היינו שמוריד לחצר ואיכא ראיית פני הבית ואף דאין מכניסן דרך שער שהגג הוא בחצר מ"מ כיון שדרך לעשות הגמר מלאכה בראש גגו לא בעי ראייה דרך שער כמ"ש התוס' בפ' הפועלים גבי הקשואין והדלועין משיפקסו בבית ע"ש וכמו בתאנה העומדת בחצר דאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ח) דבראשה ממלא חיקו ואוכל דליכא קביעות חצר שם וכשמורידו לחצר אוכל רק אחת אחת ואף שלא הכניסן דרך שער כיון דדרכה בכך

הנה יש לחקור למ"ד מירוח עכו"ם פוטר אי ראיית פני הבית ברשות עכו"ם וכן שאר דברים הקובעים למעשר אם היו ברשות עכו"ם אי פוטר. והנה בירושלמי מעשרות (פ"ד ה"א) אמרינן דאם הכניסן לחצר בית שומירה ברשות הקדש פוטר וכן שלקו ברשות הקדש פוטר ע"ש ועכו"ם והקדש דין אחד הוא דהקדש פוטר משום דיגונך ולא דיגון הקדש ולמ"ד מירוח עכו"ם פוטר הוא ג"כ משום דיגונך ולא דיגון עכו"ם ונראה מזה דכל מה שקובע למעשר בכלל דיגון הוא אך יש לחקור אם מכר ישראל לעכו"ם אם נקבע משום מכר אי זה מקרי קביעות ברשות עכו"ם או ברשות ישראל כיון שהוא בב"א קנין עכו"ם והקביעות הנה בירושלמי (פ' מרובה) איבעי לן הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבול למעשרות אי פדיון מהקדש חשיב כמקח ע"ש והא אף אי פדיון חשיב כמקח מ"מ הא לא מהני קביעות ברשות הקדש ונראה מזה דפדיון כיון שלוקח מהקדש לא חשיב קביעות ברשות הקדש אלא ברשות הדיוט ונראה מזה דאם לקח ישראל מעכו"ם לא חשיב קביעות ברשות עכו"ם אלא ברשות ישראל אך עכו"ם שלקח מישראל נראה מזה איפכא דחשיב קביעות ברשות עכו"ם דאזלינן בתר הלוקח והנה בירושלמי מעשרות שם אמרינן דאם הכניס לחצר בית שומירה ברשות הקדש ופדאו ואח"כ שלקו קובע משום שעשה מעשה ע"ש ויש לעיין אי פדאן מיד הקדש חשיב כמקח ל"ל שלקו תי"ל דהפדיון עצמו קובע ונראה דכאן פשיטא ליה להירושלמי דפדיון אינו קובע אך אפשר כיון דהכניס לחצר בית שומירה ברשות הקדש נפטר רק שלקו אח"כ חייב מפני שעשה מעשה אבל מקח לא חשיב מעשה ואין מקח מהני אחר שהיה ראיית פני הבית ברשות הקדש

גרסינן במכשירין (פ"ב מ"י) המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור ולמכור בשוק חייב מחצה על מחצה דמאי וכתב הר"ש ז"ל דאם רוב מכניסין לבתים משום דעדיין לא ראו פני הבית ואם רוב לשוק חייב משום שרוב עכו"ם מביאין למכור בשוק מן הבית מביאין אותו וחייב ע"ש וקשה למה כתב שרוב עכו"ם מביאין אמאי לא מיירי בישראל ונראה משום דקתני סיפא מחצה על מחצה דמאי מכלל דאם רוב לשוק מעשר ודאי ואמאי כיון שכבר ראה פני הבית א"כ שמא עישר ולעולם במוצא פירות לאחר גמר מלאכה הוא דמאי כדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א) מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול ממנו עראי ומתקנה דמאי ע"ש ומש"ה כתב דמיירי שהעכו"ם מביאין לשוק א"כ ודאי לא עישרו אך יש לדון בדברי הר"ש ז"ל דאם העכו"ם המביאין לשוק קונים מישראל ל"ל הטעם שהן מביאין מן הבית תי"ל דמקח קובע ואף לפמ"ש דמקח עכו"ם אינו קובע דאזלינן בתר לוקח ג"כ יש לדון היכא מיירי הכא אם קנאן העכו"ם קודם ראיית פני הבית א"כ אין ראיית פני הבית ברשות עכו"ם קובע כמו ראיית פני הבית ברשות הקדש ואם ראו פני הבית ברשות ישראל א"כ אכתי שמא עישרום כיון שנתחייב במעשרות ברשות ישראל ולא יתעשר אלא דמאי וצריך לפרש להר"ש ז"ל דמיירי בשל עכו"ם לגמרי ואתיא כר"מ דסיפא שם באוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו דס"ל לר"מ אם רוב עכו"ם ודאי דס"ל דאין מירוח עכו"ם פוטר ואין קנין לעכו"ם בא"י