מקדש דוד חלק ד קסו

הקשה השמ"ק פ' הפועלים בשם הרמב"ן ז"ל על הא דאמרינן שם דבחטים ושעורים גורן בהדיא כתיב בהו וא"צ ראיית פני הבית הא אמר ר' אושעיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אלמא אף בתבואה בעינן ראיית פני הבית ואמרינן בברכות דר"א הלכה פסוקה היא ולית מאן דפליג ותי' הרמב"ן ז"ל דבתבואה כל שעשה מירוח או העמיד ערימה א"צ ראיית פני הבית כיון שעשאן גורן אב' אם לא מירח ולא העמיד ערימה אלא דדש וזרה וראה פני הבית הבית קובע אפילו לא מירח כלל אף בבית ודר' אושעיא מיירי שהכניס במוץ ודש וזרה בבית ולא מירח ולא העמיד ערימה דליכא לא מירוח ולא ראיית פני הבית ומש"ה פטור ע"ש והנה יש לעיין כי לא מירח ולא העמיד ערימה רק דדש וזרה ואח"כ ראה פני הבית אמאי חבית קובע הא קי"ל דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד מאי נ"מ בין אם הכניסה במוץ ואח"כ דש וזרה דפטור ובין דש וזרה ואח"כ הכניסה לבית דחייב הא סוף סוף הוי כניסה קודם גמר מלאכתו ונראה מזה דס"ל דדש וזרה בתבואה הוי גמר מלאכתו ומירוח או העמדת ערימה הוא רק במקום ראיית פני הבית דגורן בהדיא כתיב בהו היינו דהעמדת גורן הוא במקום ראיית פני הבית ואם הכניס לאחר שדש וזרה נקבע בראיית פני הבית וא"צ גורן. והנה לפ"ז מה דאמרינן (בשלהי ספ"ק דפאה) דמפקיר וזורע ומאכיל לבהמה עד שימרח ואמאי תלי במירוח הא משדש וזרה הוי גמר מלאכתו צ"ל דהנה הר"ש ז"ל נסתפק שם אי בעינן ג"כ ראיית פני הבית ע"ש ולהרמב"ן ז"ל בעינן דוקא ראיית פני הבית וקודם לכן מהני הפקר רק המירוח הוא במקום ראיית פני הבית אבל לאחר שדש וזרה מהני הפקר דמחוסר ראיית פני הבית וזה דאמרינן דמירוח הקדש פוטר ומה זה תלי במירוח כיון דדש וזרה הוי גמר מלאכתו י"ל ג"כ לפי מה דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ד ה"א) דכניסה לחצר בית שומירה ברשות הקדש פטור ע"ש וא"כ ה"נ מירוח ברשות הקדש שהוא במקום ראיית פני הבית וס"ל דדוקא ראיית פני הבית ברשות הקדש פוטר ולא גמר מלאכה ומש"ה אם דש וזרה ברשות הקדש ופדאו קודם מירוח חייב אך קצת לא משמע כן הא דאמרינן (פ"ד דפאה) המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין כו' ובכל פירות איירי ואף באותן שצריכים ראיית פני הבית ונראה מזה דתלוי בגמר מלאכה

עוד י"ל לשיטת הרמב"ן ז"ל דלעולם המירוח הוא מהגמר מלאכה וזה דמהני ראיית פני הבית לאחר שדש וזרה אף אם לא מירח ולא העמיד ערימה ואף דאמרינן דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו זה דוקא במחוסרין מלאכה בגופן כגון קודם שדש וזרה דאם התבואה היא באופן כזה דמחוסרת מלאכה לא מהני עלה ראיית פני הבית אבל לאחר שדש וזרה רק שלא עשה כרי או ערימה מחוסר רק מלאכת אסיפתן כדאמרינן בפ' הפועלים שם איזהו גמר מלאכתן זו מלאכת הכנסתן זה אינו מעכב בראיית פני הבית דסוף סוף אי מעמיד כרי בשדה כשמכניס אח"כ לבית מבטל את הכרי א"כ בכניסתו לבית הם אז באותו אופן כמו שלא העמיד כרי ואף דקי"ל כמ"ד בביצה דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו זהו דוקא במלאכת גופן ולא במלאכת הכנסתן הנה כתב רבנו יונה בברכות דאף לאחר גמר מלאכה אם חזר ועירב בהן מוץ או תבן פקע הטבל ממנו ע"ש אבל אם לאחר שהעמיד כרי פיזר הרוח את הכרי ודאי לא פקע טבלו משום זה ואף דהעמדת כרי הוא גמר מלאכתו דודאי איכא חילוק בין גמר מלאכה בגופן למלאכת הכנסתן דכל שמחוסרין מעשה בגופן שיש בהם מוץ או תבן לא נגמר האוכל שלהן ואין ראוין להיות טבל ורש"י ז"ל (מנחות ס"ז ע"ב) כתב דיחד עם המוץ הן כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ע"ש ואף אם דש וזרה ועשה גמר מלאכה ונעשה טבל ואח"כ עירב בו מוץ או תבן פקע טבלן דפירות כאלו אין ראויין להיות טבל שהן כעין מאכל בהמה ואם נתבטל מתורת אוכל פקע טבלו אבל מלאכת הכנסתן נהי דלכתחילה לא חל איסור טבל עד שתגמור גם מלאכת הכנסתן כל שנגמרו וחל טבל לא פקע כל שנתפזרו אח"כ

הנה אמרינן (בביצה ל"ה) היה אוכל באשכול וחשכה לילי שבת רא"א יגמור רי"א לא יגמור ואמר ר"נ לא כשאמר ר"א יגמור בשבת אלא ממתין למוצ"ש ויגמור והקשו בתוס' מ"ש מתינוקות שטמנו תאנים מע"ש דלמוצ"ש לא יאכלו עד שיעשרו ותי' בלשון שני דהתם מיירי בתאנים שנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא ננמרה מלאכתו ע"ש ויש לעיין מאי נ"מ כיון דס"ל להאי תנא דשבת מהני אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא בשבת לא יגמור וכיון דקביעות שבת מהני אף לאחר השבת כדחזינן בתינוקות שטמנו אמאי מותר אחר השבת ונראה משום דבדבר שנגמרה מלאכתו דשבת צריך להיות רק במקום ראיית פני הבית אף למוצ"ש אסור דהוי כמו ראה פני הבית ואח"כ הוציאן מן הבית דקביעות של בית א"צ להיות לעולם אבל בדבר שלא נגמרה מלאכתו נהי דשבת קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו דשבת הוא ג"כ במקום גמר מלאכה למוצ"ש דליכא שבת שיהיה במקום גמר מלאכה הוי כמו נתערב תבן אח"כ דבטל הגמר מלאכה ופקע הטבל וכן מה דאמרינן שם באוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר דלא יגמור בחצר אלא יוציא מן החצר ויגמור ואף דבדבר שנגמרה מלאכתו לא מהני מה שמוציא אח"כ מן החצר לפוטרו מ"מ בדבר שלא נגמרה מלאכתו אף דס"ל להאי תנא דחצר קובע קודם שנגמרה מלאכתו כיון דהחצר צריך להיות אף במקום גמר מלאכה כיון שהוציא מן החצר הוי כעירב בו תבן דפקע טבלו

הביא השעה"מ בשם המאירי בתאנים ודעתו לקצות אם הכניסן לחצר קודם שנגמרה מלאכתן ונגמרה מלאכתן אח"כ קובע ואף דהכניסן קודם גמר מלאכה כיון דרק משום מחשבתו לא נגמרה מלאכתו ע"ש. והנה יש לעיין ע"ז מהירושלמי מעשרות (פ"ג ה"ג) על ההיא דהגגות פטורות אעפ"י שהן של חצר חייבת ומקשינן כיון שהעבירן דרך חצר אמאי לא נטבלו ומתרצינן כריב"י דס"ל דהעבירן בחצרו כדי לאכול בראש גגו לא הוטבלו או כרבי דס"ל מעביר בחצר לאכול בראש גגו הוטבלו הכא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן ע"ש היינו כשהיה מעביר דרך חצרו היה אז דעתו לעשותן מוקצה והוי קודם גמר מלאכה דחצר אינה קובעת ואח"כ כשהעלן לגגו נמלך שלא לעשותן ואין הגג קובע ולהמאירי קשה כיון דבמוקצה אם הכניסן לחצרו ואח"כ נגמרה מלאכתו קובע כיון דרק משום מחשבתו לא נגמרה מלאכתו ואף דאח"כ לא ביטל מחשבתו רק עשה גמר מלאכה מ"מ כיון דבשעה שהכניס לחצר משום מחשבתו הוא שלא נגמרה מלאכתו מהני ראיית פני הבית של קודם כ"ש הכא דאח"כ ביטל מחשבתו וע"י ביטול מחשבתו נגמרה מלאכתו אח"כ דמהני ראיית פני הבית של קודם וצ"ע

הביאו התוס' מנחות (ס"ז ע"ב) בשם רבנו אפרים בתבואה שהכניסה במוץ שלה דמותר אף באכילת קבע ואף דאסור לאכול אכילת קבע אף קודם ראיית פני הבית זה דוקא היכא דיכול לבוא אח"כ לידי חיוב שיראה פני הבית אבל בהכניסה במוץ דא"א לבוא עוד לידי חיוב מותר אף באכילת קבע ע"ש והנה יש לעיין נהי