מקדש דוד חלק ד קסד

שנאמר בערתי הקדש מן הבית וכל הפירות הנאכלים בגנה או בשדה אינו חייב במעשרות לפי שהוא אכילת עראי ע"ש ונראה מדבריו דזה דצריך ראיית פני הבית הוא כדי שיחשב אכילת קבע וזה דמותר קודם ראיית פני הבית הוא לפי שמה שאוכל בגנה או בשדה הוא רק אכילת עראי ואף דראיית פני הבית הוא מה"ת מוכח דס"ל דטבל מן התורה אינו אסור רק באכילת קבע וזה ילפינן מדכתיב בערתי הקדש מן הבית והקביעות הוא רק בראיית פני הבית ולא כשאר המפרשים ז"ל דהחילוק בין קבע לעראי הוא רק מדרבנן וס"ל דחלות איסור טבל הוא בראיית פני הבית ולהרמב"ם ז"ל ראיית פני הבית עושה אותן רק לקבע וכן נראה מלשון הש"ס דאמרינן אפילו חצר קובעת כו' אלמא מדין קביעות הוא וכן הרמב"ם ז"ל בפסקיו (רפ"ד דמעשר) כתב אין הטבל נקבע למעשרות מה"ת עד שיכניסנו לבית כו' ויראה לי שאין לוקין מה"ת על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו אבל אם נקבע בשאר הו' דברים שמנינו אין לוקין עליו ע"ש אלמא דראיית פני הבית משום קביעות הוא וכן (בפ"ג ה"ג) כתב אחד מששה דברים קובע את הפירות למעשרות החצר והמקח והאש כו' ע"ש אלמא דגדר אחד הוא דמה שעושה המקח והאש עושה החצר רק דזה מדאורייתא וזה מדרבנן. והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן (ספ"א דפאה) דהפקר פוטר עד שימרח וכן אמרינן במע"ר שהקדימו בשבלין פטור מת"ג אבל אם הקדימו בכרי חייב ואמרינן דסברא הוא דהאי אדגן והאי לא אדגן וכתבו התוס' (ביצה י"ג) דתלוי רק במירוח ולא בראיית פני הבית ולהמפרשים ז"ל דראיית פני הבית עושה חלות הטבל ומה שאסור קודם אכילת קבע הוא רק מדרבנן א"כ אין הגמר מלאכה עושה חלות של טבל כלל א"כ אמאי תלי בגמר מלאכה והר"ש ז"ל בפאה שם עמד בזה ור"ל דזה דתלי במירוח הוא רק מדרבנן ע"ש ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דחלות איסור טבל הוא בגמר מלאכה רק איסור טבל מה"ת הוא רק באכילת קבע ומה"ת רק בית קובעת ולא דבר אחר א"כ חלות של איסור טבל הוא בגמר מלאכה וחלות הקביעות הוא בראיית פני הבית ומש"ה אין הפקר מהני רק קודם חלות איסור טבל וכן מע"ר שהקדימו בשבלין תלי בגמר מלאכה שהיא שעת חלות איסור טבל

אמרינן במעשרות (פ"ג מ"ב) המוציא פועליו לשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין ופטורין וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ג) המוציא פועליו לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכל מפירות שבשדה והוא שלא נגמרה מלאכתן וכתב הכ"מ ומ"ש והוא שלא נגמרה מלאכתו נתבאר ברפ"ג ע"ש היינו מ"ש שם דגומר פירותיו למכרן לשוק משתגמר מלאכתו אסור לאכול עראי וכ"כ בהגהת הגר"א ז"ל (סי' של"א ס"ק קס"ד) דטעם הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שלא נגמרה מלאכתו הוא משום דגבי פועלים א"צ כניסה לבית והוי כמוליך לשוק ע"ש ויש לעיין מה זה ענין למוליך לשוק דהכא ל"ש מקח כלל דהא אי"ל עליו מזונות ונראה דהרמב"ם ז"ל מפרש זה דמוליך לשוק א"צ ראיית פני הבית אינו משום קביעות מקח רק כיון דאינו עומד להכניס לבית א"צ ראיית פני הבית וה"נ מה שעומד לאכילת פועלים וטעם הדבר נראה דזה דלא חשיב אכילת קבע קודם ראיית פני הבית הוא משום דלא חשיב אכילת קבע רק אחר שגמר בהפירות את כל מעשיהן שגמר מלאכתן והכניסן למקום שצריכים להיות שם וכל אכילה קודם שגמר בהן כל מעשיהן אינו אלא אכילת עראי אבל אותן שאין עומדין להכניסן לבית כיון שגמר מעשיהן הוי אכילת קבע וכן מדברי הרמב"ם ז"ל (מפ"ד ה"ג) נראה דמוליך לשוק אינו ענין למקח כלל שכתב שם יראה לי שאין לוקין מה"ת על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו אבל אם נקבע בשאר הו' דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שבארנו שאין הגומר למכור חייב לעשר אלא מדבריהם ע"ש ואי גומר למכור לשוק הוא משום מקח ל"ל למתלי דאין לוקין עליו משום דהגומר למכור אינו חייב לעשר מה"ת היינו משום דאמרינן ואכלת ולא מוכר תי"ל שהרי כבר כתב דהו' דברים אין קובעין מה"ת ואף מקח בכלל ומוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דאם לא היה הדין ואכלת ולא מוכר דהגומר פירותיו למכור פטור לגמרי מן המעשרות היה הגומר פירותיו לשוק חייב במעשרות מה"ת בלא קביעות חצר דכל שאינו עומד להכניסו לחצר א"צ ראיית פני הבית מה"ת רק דלא משכחת לה משום דכתיב ואכלת ולא מוכר

והנה בירושלמי (פ"א ה"ד) אמרינן מה בין מוליך לשוק למוליך לביתו בשעה שהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד ע"ש וכתב הפ"מ במתני' שם לפי שהמוליך לשוק אין הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות ושמא ימצא לקוחות לקנות ממנו ויטבלו הפירות מיד שהמקח קובע למעשר ע"ש וכ"כ הרע"ב ז"ל שם היינו דמוליך לשוק הוא משום קביעות מקח ובתוס' א"ש הקשה היאך מצינו מקח קובע למפרע היינו שיקבע משעה שדעתו למכור לשוק ע"ש ונראה כיון דהמקח קובע כל שמיחדו למקח הוי ג"כ קביעות וכמו (בפ"ד מ"ב) רי"א אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחברו לא יאכל עד שיתעשר וכתב בפה"מ וכ"כ אמר ר"י שאם לקט כלכלה לשלוח לחברו לאכול בשבת ואעפ"י שלא שלחן אסור לו לאכול עד שיעשר כיון שזמנן לשלחן כאילו שלחן ע"ש ובירושלמי (פ"ד ה"א) אמרינן דהיסבה בשדה קובעת ואיבעי לן אם קצב לעשות היסבה ולא היסב אם נקבע כיון שהזמינם לזה ע"ש וה"נ כיון דמקח קובע כי הזמינם למכירה ג"כ קובע וזה דאמרינן בירושלמי משום דבדעת לקוחות תלוי שמא ימצאו לקוחות מיד הוא משום דזה דהזמנה מהני הוא דוקא במזמינו תכף אבל אם מזמינו לאחר זמן קודם שיגיע הזמן אינו נקבע דהא בתינוקות שטמנו תאנים לצורך השבת דאמרינן דבמוצ"ש לא יאכלו אא"כ עישרו אמרינן בירושלמי דמ"מ בע"ש יאכלו ע"ש כיון דהיחוד היה לשבת כל שלא הגיע הזמן אינו נקבע וה"נ כי מיחדו למכור בשוק כל שעדיין לא הגיע לשוק לא נקבע ומש"ה אמרינן שאם ימצא לקוחות תכף מוכרן א"כ הו"ל יחוד תכף למכירה והנה זה דאמרינן דיחוד למכירה קובעת יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ה) הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים אעפ"י שלא משך הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפי' כל היום כלו ואעפ"י שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר כו' ע"ש ואמאי נהי דלא חל המקח מ"מ הרי יחדו למקח וזה יקבע ונראה דיחוד למקח חשיב רק ביחדו להוליכו לשוק דאיכא לקוחות טובי הוי יחוד למקח אבל בשאינו מוביל לשוק אפשר שלא יבוא לידי מקח דתלי בדעת הלוקח אין זה יחוד למקח והנה הכ"מ והרדב"ז ז"ל כתבו שם דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מההיא דפ' הספינה פ"ח ע"ש היינו דאמרינן שם הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כלו לא קנה ולא נתחייב במעשר ע"ש אך נראה דאינו שייך כלל לההיא דהתם דהתם קתני הלוקח ירק מן השוק ודאי נתחייב במעשר דהא משנה שלמה היא דהמוליך לשוק חייב במעשר יהיה מאיזה טעם שיהיה והתם אמרינן רק דהחבר לא נתחייב לעשר כיון שלא קנאו ואינו מוטל עליו לעשר והרמב"ם ז"ל דכתב זה לענין