מקדש דוד חלק ד קסב

והעלן לגג לעשות מהם צמוקים בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין ומקשינן אי דחזו ל"ל הזמנה אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי וכתב רש"י ז"ל ל"ל הזמנה הא ודאי כיון דחזי בהו דיבשו דעתיה עלייהו שהרי לא הוקצו אלא ליבשן ואי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוי הא לא חזי לאכילה ולא מהני להו הזמנה דהו"ל כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן ע"ש א"כ מדלא מהני במוקצה מחשבה לאכילה לענין שבת ה"נ לא מהני למעשר כיון שאין בריה אוכלתן בטלה דעתו א"כ זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אין זה דילמא מימלך דלא מהני מחשבתו רק מטעם אחר שאין מחוסרין אלא יבוש וליכא חסרון מעשה אין אוכלין אותו אלא על מקומו

הנה מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה הי"ג) במוציא פועלים לעשות מלאכה בשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן אבל אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה כו'. הנה יש לעיין ע"ז אמאי אוכלין אחת אחת מן התאנה דהא הטעם דבעלמא מותר אחת אחת הוא משום דלא חשיב גמר מלאכה וכיון דהכא כתב הרמב"ם ז"ל דאף קודם גמר מלאכה אסור אמאי אוכלין אחת אחת ועיין במלאכת שלמה שעמד בזה. הנה בירושלמי במתני' שם דבזמן שי"ל עליו מזונות לא יאכלו כתב הפ"מ דלא מטעם דכמקח הוי שהרי אין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא הכא טעמא אחרינא איכא משום דהחוב על בעה"ב ליתן להם מזונות וכשנותן להם מאלו התאנים שלא נגמרה מלאכתן ואינם מעושרים הו"ל כפורע חובו מן הטבל וקי"ל דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה ואסור למכור את הטבל כדתנן בפ"ה דדמאי ע"ש והנה זה דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה כן כתב גם הרמב"ם ז"ל (בפ"ו ה"ט) דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמוכרו ע"ש והנה זה דאסור למכור את הטבל כתב הרמב"ם ז"ל שם (ה"ו) שמא יסמכו זע"ז ויאכל הטבל ע"ש והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל גבי פועלים דאם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל היינו דאף קודם גמר מלאכה אסור למכור את הטבל משום דשמא יסמכו זע"ז לאחר שתגמר מלאכתו א"כ זה שייך רק בדבר שאפשר לבוא אח"כ לידי גמר מלאכה כגון מוקצה דאפשר שייבשו תחילה ואח"כ יאכלו אסור למכור להם אף שעדיין הוא מוקצה אבל כשאוכלין אחת אחת דבאופן כזה א"א לבוא לעולם לידי גמר מלאכה כה"ג מותר לפרוע חובו מן הטבל

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ט) השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות כו' הואיל וי"ל לאכול מה"ת במה שהן עושין ה"א אוכלין ופטורין מן המעשר ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זכתה להן התורה כו' ה"ז אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי ה"ז כלוקח עוד כתב שם שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה הפועל שיאכל בזיתים כו' שכרו לנכש בבצלים והתנה לאכול ירק כו' קנן הפועל שיאכל ליטרא של זיתים כו' הואיל והוא אוכל דבר קצוב ה"ה כלוקח ע"ש והנה כאן לא פי' הרמב"ם ז"ל משום דהוי פורע חובו מן הטבל אלא משום דהוי כלוקח היינו דמקח קובע ועמדו בתוס' א"ש למה שינה כאן הרמב"ם ז"ל הטעם וכתב דהכא כיון דהתנאי היה שיאכל מאלה הפירות כמו"ש הרמב"ם ז"ל הוי מקח ממש ורק (בהי"ג) במוציא פועלים לעשות מלאכה בשדה אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו שם כתב הטעם שאין פורעין חוב מן הטבל דשם כיון שפסק מזונות סתם הוי חוב עליו וכשפורע מהנך פירות שייך יותר לומר לשון פרעון חוב ע"ש וקשה דהא לא רק פריעת חוב אסור רק אסור למכור את הטבל א"כ מ"ל אם קצץ על אותן הפירות ונראה דהכא בפוסק שיאכל מאלו הפירות כיון דהתנאי היה כשהוא מחובר אף דקנין הפועל חל בתלוש דאם חל במחובר ל"ש דמקח קובע מ"מ כיון דהפסיקה היתה כשהוא מחובר ליכא איסור למכור הטבל נהי דאף קודם גמר מלאכה אסור למכור הטבל אבל במחובר מותר ובזה אזלינן בתר שעת פסיקת המקח ולא בתר החלות כיון שכל הטעם דאסור למכור הטבל הוא משום שיסמכו זע"ז שכבר עישר וכיון שפסק עמו במחובר ל"ש זה ובזה מתיישב ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל (בהי"ג) דאוכלין אחת אחת מן התאנה והקשינו כיון שכתב שם דאף קודם גמר מלאכה לא יאכלו אמאי אוכלין אחת אחת מן התאנה ולפ"ז כיון שאוכלין מן המחובר ל"ש שיסמכו זע"ז שעישרו ורק בלא נגמרה מלאכתו שהוא בתלוש דאפשר להפריש שייך חשש זה והיכא דאין להם עליו מזונות שכתב הרמב"ם ז"ל דמותרין לאכול מדבר שלא נגמרה מלאכתו התם ל"ש שיסמכו זע"ז שעישרו כיון דאי"ל עליו מזונות הוי רק כמזמינם ואסור רק למכור או לשלוח לחברו טבלים במתנה אבל להזמין כיון שלא נגמרה מלאכתו מותר ול"ש שיסמכו זע"ז דבמזמחין על בעה"ב שמזמינו לתקן פירותיו ואם תגמור אח"כ מלאכתו יתקן הבעה"ב ול"ש שיסמכו זע"ז ובההיא דהמוציא פועלים לשדה דאם י"ל עליו מזונות דאין אוכלין וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם לפי שאין פורעין חוב מן הטבל ולא כתב הטעם דמקח קובע נראה דמלבד לפי שאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו הכא לא הוי מקח כלל דרק בפוסק מתחילה שיאכלו מפירות אלו זו הפסיקה חשיב מקח אבל כשפוסק להם מזונות סתם דיכול ליתן להם איזה מזונות שירצה והוי עליו רק חוב של מזונות וכשאוכל אח"כ מאלו הוי גביית חוב ולא מקח ואשכחן רק דמקח קובע למעשר אבל לא גביית חוב דאף מתנה אינה קובעת למעשר כ"א מקח

והנה בעיקר במחלוקת הר"ש והרמב"ם ז"ל במוציא פועליו לשדה בזמן שי"ל עליו מזונות דלא יאכלו אי הוי הטעם משום דמקח קובע או משום דאסור לפרוע חוב מן הטבל מן התוספתא (פ"ב דמעשרות) משמע כדברי שניהם דאמרינן שם המוציא את פועליו לשדהו אין רשאי להאכילן אא"כ עישר והן אינן רשאין לאכול אא"כ עישרו ואם היה בעה"ב מוציא ונותן לפניהם בעין יפה אוכלין וא"צ לעשר ע"ש היינו דאיכא תרתי דבעה"ב אינו רשאי להאכילן אא"כ עישר והן אין רשאים לאכול אא"כ עישרו והנה זה דאין בעה"ב רשאי להאכילן אא"כ עישר וחובה על בעה"ב לעשר קודם שמאכילן זהו כהרמב"ם ז"ל דאסור לפרוע חובו מן הטבל וזה האיסור על בעה"ב וזה דהם אין רשאין לאכול אא"כ עישרו זה ע"כ משום דמקח קובע דהאיסור לפרוע חובו מן הטבל ל"ש על הפועלים ואם היה מוציא ונותן לפניהם בעין יפה היינו שאינו נותן להם בשביל חוב מזונותיהם רק משום עין יפה א"צ לעשר דליכא לא מקח ולא פריעת חוב. [כתב בפי' הרא"ש ז"ל (נדרים נ"ח ע"ב) גבי המנכש עם הכותי בחסיות כו' דאוכל מהן אכילת עראי כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כו' ע"ש וקשה טובא הא פועל המנכש אינו אוכל כדאמרינן בפ' הפועלים]

כתב רבינו יונה פ' אין עומדין דפירות שנגמרו מלאכתן אם עירב בהן אח"כ תבן פקע טבלן והביא לזה מן הירושלמי תני ר' הושעיה מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות ע"ש הנה אמרינן בירושלמי שלהי פ"ק דמעשרות בפלוגתא דת"ק ור"י היה דש בחבית