מקדש דוד חלק ד קסא

הפרדה זו מזו וכיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתו חשיב אף על האי לא נגמרה מלאכתו ואין השבת קובעתו

אמרינן במעשרות (פ"ג מ"ב) המוציא פועליו לשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין ופטורים ואם י"ל עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאינה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה והביא שם הר"ש ז"ל מהירושלמי דפרכינן ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה אך לא מן המוקצה אמאי כדמר תמן מלקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב אף הכא כן ומשני אמר ר"י מוקצה עשו אותו כמצרף ופי' המ"ר דכיון שנתן דעתו לאכלו הוי כמו מן הסל ומן הקופה שנצטרף דאזלינן בתר דעתו ורק מן התאנה שרי ללקוט אחת אחת ולאכל שכבר נצטרף בסל או בקופה או במוקצה ע"ש. והנה יש לעיין הא מ"מ במוקצה לא נגמרה מלאכתו ומה שייך צירוף דרק בלגמרה מלאכתו בעינן ג"כ צירוף שתים והא אמרינן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ולא אמרינן דמוקצה כמצרף ולא מהני ג"כ מה שנתן דעתו לאוכלו דלא חשיב גמר מלאכה במוקצה ואף שרוצה לאוכלו וצ"ל דהחילוק הוא בזה דכל שהוא בעצמו אוכל מן המוקצה אף שנותן דעתו לאכול מהם לא חשיב גמר מלאכה דאזלינן בתר העיקר והעיקר לא נגמרה מלאכתו משא"כ הכא בפועל שאוכל מן המוקצה ע"י קציצה דהוי כמקח ולוקח עיניו במקחו ולא אזלינן בתר העיקר וכמ"ש הר"ש ז"ל שם (מ"א) גבי המעביר תאנים בחצרו לקצות דהפועלים בזמן שי"ל עליו מזונות לא יאכלו והקשה הר"ש ז"ל הא אין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ותי' דלגבי לוקח חשיב נגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ע"ש והטעם כיון דעיניו במקחו מה שאוכל הוא מובדל מהשאר וכיון שרוצה לאוכלם חשיב לדידיה גמר מלאכה דבמוקצה אזלינן בתר דעתו דהא במעביר תאנים בחצרו לקצות דאמרינן דבניו וב"ב אוכלין ופטורין אמרינן בירושלמי דדוקא בניו וב"ב אבל הוא עצמו אסור דהוא ע"י שהוא תלוי במוקצה אסור ופי' המפורשים ז"ל דבידו תלוי לימלך שמא יבטל מחשבתו מלעשות קציעות ע"ש וזה דאמרינן מוקצה עשו אותו כמצרף הוא משום דאף בגמר מלאכה בעינן צירוף שתים כדאמרינן בפ' הפועלים משום דכתיב כי קבצם כעמיר גורנה ולזה אמרינן דמה שהן במוקצה חשיב צירוף

והנה לפמ"ש הר"ש ז"ל במעביר תאנים בחצרו לקצות דמש"ה פועלים בזמן שי"ל מזונות לא יאכלו ואף דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו משום דלוקח עיניו בתאנתו חשיב גמר מלאכה אצלו הא דאמרינן בביצה ס"פ המביא דזה דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו הוא לאפוקי מהאי תנא המחליף פירות עם חברו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות כו' חייב היינו דס"ל להאי תנא דלקצות אף שלא נגמרה מלאכתו מ"מ במחליף כיון דהוי כמקח חייב ע"ש ואף כיון דלוקח עיניו במקחו חשיב גמר מלאכה צ"ל שאני התם דאף הלוקח דעתו לקצות אבל הכא הפועלים דעתן לאכול ועיין בתוי"ט ובמ"ר שם אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ ספ"ב דמעשרות גבי המחליף עם חברו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות כו' כתב ז"ל זה לאכול וזה לאכול ענינו שיאמר אדם לחברו אכול משלי ואני אוכל משלך זה לקצות וזה לקצות ענינו שיאמר לו אכול מאלו השטוחים שלי ואני אוכל מן השטוחים שלך זה לאכול וזה לקצות שיאמר לו אכול אתה משלי שהם טובים לאכילה ואני אוכל מן השטוחים שלך כ"א מהם חייב לעשר לפי שזה מקח וממכר ע"ש היינו דמפרש דכל החליפין הוא רק לאכילה והנ"מ הוא רק אם לאכול מן השטוחים או משאינן שטוחים וקשה כיון דלוקח עיניו במקחו והוא לוקח את השטוחים לאכול אמאי לא יהיה חשיב כגמר מלאכה ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"ש ז"ל דכל שרוצה לאכול מן המוקצה חשיב לגביה גמר מלאכה והנה בזה הרמב"ם ז"ל לשטתיה דמפרש (בפ"ג מ"ב) במוציא פועליו לשדה כו' בזמן שי"ל עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאנה ולא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה דזה דאין אוכלין מן המוקצה אין זה משום דלוקח עינוי במקחו וכיון שרוצה לאכלן הוי גמר מלאכה דס"ל דלא מהני מחשבה במוקצה שיחשב גמר מלאכה רק פי' שם משום דהוי כפורע חוב מן הטבל ע"ש דאסור לפרוע חוב מן הטבל אף קודם גמר מלאכה וכ"כ בפסקיו (פ"ה הי"ג) המוציא פועלים לעשות לו מלאכה כו' אבל אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו שאין פורעין חוב מן הטבל ע"ש היינו דכתב להדיא דחשיב לא נגמרה מלאכתו אף לגבי פועלים רק אין פורעין חוב מן הטבל ועיין בפי' הרדב"ז ז"ל שם

אמרינן בירושלמי על ההיא דהמעביר תאנים בתוך חצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין כו' ופליגי התם אם הוא עצמו מותר לאכול רב אמר הוא עצמו אסור לאכול ורא"א דהוא עצמו מותר לאכול ואמרינן דרב כרבי דס"ל אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ובחצר אינו על מקומו ור"א כרבנן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ומקשינן לרב מ"ש הוא ומ"ש בניו וב"ב דאוכלין ואמרינן הוא ע"י שהוא תלוי במוקצה אסור בניו ע"י שאין תולין במוקצה מותרין ופי' הרא"ש ז"ל רפ"ג ושאר המפרשים ז"ל דהיינו דהוא עצמו כיון דבידו תלוי לימלך שלא לעשותן קציעות מש"ה אסור אבל בניו דאינו תלוי בהם לימלך וכיון שדעת אביהם לעשות מהם קציעות מותרים היינו זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו הוא רק עצמו ומפני שמא ימלך עליהן וכ"כ הרע"ב ז"ל שם. והנה זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אינו רק אם בדעתו לעשות קציעות אלא אפילו אם כבר התחיל לייבשן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' מעשר הי"ז) ע"ש וצ"ל דאף אח"כ מהני מחשבה כי מימלך עליהם לאכילה אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא מהני מחשבה על מוקצה לאכילה לשטתיה אזיל ופי' שם טעם אחר אמאי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו וכתב שהרי נגמרה מלאכתן אעפ"י שלא יבשו כל צרכן ע"ש היינו דאינן מחוסרין מעשה דממילא יבשו והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כל הדין דהמעביר תאנים בחצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין וכבר עמד בזה בגה"ש בירושלמי שם ולפי דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל כיון דזה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אין הטעם שמא יבטל מחשבתו אלא מטעם אחר א"כ אין נ"מ בינו לבניו וב"ב ולפ"ז במעביר תאנים בחצרו לקצות אף בניו וב"ב אין אוכלין משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ומתני' דהמעביר תאנים בחצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין אתיא כרבנן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ולאו דוקא בניו וב"ב אלא הוא עצמו נמי וכדמוקי לה ר"א בירושלמי דאף הוא עצמו וכרבנן ע"ש אבל הרמב"ם ז"ל דפסק (בפ"ג הי"ז) כרבי דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו לא הביא דין זה דבניו וב"ב אוכלין ופטורין

והנה זה שלא פסק הרמב"ם ז"ל כרב בירושלמי דמתני' דהמעביר תאנים בחצרו לקצות אתיא כרבי ורק ב"ב מותרין והוא אסור והטעם דבעלמא אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו הוא משום שמא יבטל מחשבתו וזה שייך רק בו ולא בבניו וב"ב נראה דסמך על הסוגיא דביצה (כ"ו ע"ב) גבי שבת היה אוכל בענבים והותיר