מקדש דוד חלק ד קס

כמקפה בבור קטן אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ כתב דהמקפה הוא מלשון מרק שלקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל וכן בפסקיו בפ"ג הי"ט לא הזכיר הקפה כלל וכתב וכן נוטל מן היין ונותן לקערה וכו' אבל לא לתוך הקדרה מפני שהוא כבור קטן ויש לעיין מאי אכפת לן אם הוא כבור קטן הא בעינן היין שירד לבור ויקפה ועוד יותר קשה דהא הרמב"ם ז"ל פסק שם הי"ד דהיין משישלה בחביות אבל כשהוא בתוך הבור שותה עראי דפסק כר"ע דמשישלה בחביות א"כ מאי אכפת לן אם הוא כבור קטן ואי נימא דהאי יין שנותן לקדרה אינו עתיד להשלות בחביות ולא להקפות חשיב גמר מלאכה הא בכל דוכתי אזלינן בתר העיקר כיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתו דאל"כ איך משכחת לה אוכל עראי בדבר שלא נגמרה מלאכתו הא אותן שאוכל אינו עומד עוד למלאכה ועוד א"כ מאי אכפת לן אם אינו כבור קטן כיון שאינו עומד עוד לירד לבור כיון דירידה לבור להרמב"ם ז"ל אינו גמר מלאכה א"כ מאי נ"מ אם ירד לבור או לא ונראה הטעם דזה דבעלמא אזלינן בתר העיקר דאף מה שנוטל לאכול אינו עומד עוד למלאכה מ"מ חשיב לא נגמרה מלאכתו משום דהעיקר לא נגמרה מלאכתו זה דוקא היכא דכל המלאכות עשאן יחד הם דבר אחד וכיון דמחוסרין עוד מלאכה אף בנטל קצת לאכילה ואותן אינו עומד עוד למלאכה אזלינן בתר העיקר אבל בקיבל לקדרה שהוא כבור קטן נהי דירידה לבור אינו גמר מלאכה מ"מ ממלאכת היין הוא וכיון שאותה מלאכה עשה בזה היין לבד שקיבלה לבור בפ"ע הפרידן משאר היין ואין שייכים עוד זה לזה וכיון דאותו היין שקיבל לקדרה אינו עתיד להשלות בחביות ולא להקפות חשיב בהו גמר מלאכה. והנה המ"ר ז"ל פי' בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי לאחר גמר מלאכה רק לא ראה פני הבית ותלי רק בקביעות או עראי ע"ש אך א"א לומר כן שהרי הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב הטעם מפני שהוא כבור קטן ובור שייך רק לגמר מלאכה ולא לקביעות וזה דמועיל לפי שהוא כבור קטן דהוי גמר מלאכה ואף דלאחר גמר מלאכה צריך עוד ראיית פני הבית צ"ל כתי' התוס' (ע"ז נ"א ע"א) דזה דאסור היינו להכניס לבית ולשתות שם א"נ מיירי בגת שבבית וכיון שדרכו להכניס לבית קודם גמר מלאכה קובע ע"ש

אמרינן בתוספתא ובירושלמי (פ"ד ה"א) האשכול שסחטו לכוס נטבל וכתב הפ"מ הטעם לפי שהוא כבור קטן ע"ש ויש לעיין הא אמרינן דשותין על הגת בצונן וכיון דמוזגו בצונן א"כ מקבלו בכוס ואמאי לא נטבל הא הוי כבור קטן וי"ל החילוק דבשותה על הגת הוא מחזיר המותר כדאמרינן בשבת (י"א) ובעירובין וזה מהני ג"כ שלא יהיה גמר מלאכה וכמ"ש לעיל א"כ לא מהני מה שהוא כבור קטן וזה שייך רק על הגת שיש למה להחזיר אבל בסוחט ענבים לכוס אין למה שיחזיר והוי כמעטן טמא דאין למה שיחזיר כדאמרינן בביצה (ל"ה) אך מדברי הרמב"ם ז"ל נראה בסוחט ענבים לכוס דאין זה משום דהוי כבור קטן דרק בקדרה כתב כן אבל בזה כתב (בפ"ה הי"ז) הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע כו' ע"ש דלא חשיב כיס כבור קטן אלא משום קביעות הוא דכיון שסחטו הכשירו בכך והוי קביעות כיון דהכינו והכשירו לאכילה ובשותין על הגת אע"ג דג"כ סחט הענבים אין הסחיטה היתה לשם שתיה אלא לעשותן יין אבל בסחט לתוך הכוס אחשביה לשתיה זו ובשותה על הגת רק אם מזגן חשיב קביעות כמ"ש רש"י ז"ל שם משום דאחשביה לשתיה זו ומ"מ בצונן מותר משום דמחזיר את המותר דזה מהני ג"כ שלא יחשב קביעות כדאמרינן בביצה אבל בסוחט ענבים לתוך הכוס דאין למה להחזיר הוו קביעות: הנה בפי' הרדב"ז ז"ל כתב שם דהטעם באשכול שסחטו לתוך הכוס דנטבל משום דהוי גמר מלאכה הואיל ורוצה לשתותו כך והביא לזה מקידוש היום דאמרינן דסוחט אדם ענבים לתוך הכוס ומקדש עליו ע"ש אך נראה דאין ענין לזה דלקודוש לא בעינן גמר מלאכה אלא שם יין ומה שהביא מההיא דסוחט ענבים לתוך הכוס ומקדש אדרבה משם מוכח אפכא דאמרינן בב"ב (צ"ז) א"א קידוש היום אלא על יין הראוי לינסך ע"ג מזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגתו והתני ר"ח יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחילה נמי דא"ר סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היזם ע"ש ויין מגתו ודאי הוי קודם גמר מלאכה דהיין הוא משירד לבור ויקפה או משישלה בחביות ומ"מ מקדשין עליו אף לכתחילה ומוכח דלענין קידוש לא תלי בגמר מלאכה כמו לענין מעשר

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מעשר הי"ז) היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אעפ"י שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר וקשה דהא הרמב"ם ז"ל פסק בעצמו (בפ"ג ה"ג) דאין חצר קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו דעומד לדריכה וכבר עמד בזה המל"מ (ספ"ה) וכתב דהרמב"ם ז"ל מיירי באשכול המיוחד לאכילה וזה דלא פי' כן משום שסמך עמ"ש (בפ"ג) דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש ודחוק ועוד שהרי כתב הרמב"ם ז"ל באותו לשון עצמו (ספ"ה) לענין שבת היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר השבת ה"ז גומרו וזה דגומר אחר השבת הוא משום דאין שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכמ"ש המל"מ שם דסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו מיהו בשבת עצמו אסור אף אם לא נגמרה מלאכתו ע"ש ונראה דלעולם הרמב"ם ז"ל בסתם אשכול קאמר והנה זה דסתם אשכול חשיב לא נגמרה מלאכתו הוא משום דסתמא לדריכה קאי כמ"ש רש"י ז"ל בביצה (ל"ה) וקשה מההיא דמעשרות (פ"ג מ"ט) דאמרינן גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול כו' דברי ר"ט רע"א מגרגר באשכול כו' ואמאי צריך לגרגר הא סתם אשכול הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו ואין חצר קובע וע"כ כיון דנוטל האשכול לאכלו הרי עומד הוא לאכילה והוי גמר מלאכה וזה דבעלמא חשיב אשכול לא נגמרה מלאכתו אף דנוטלו לאכילה הוא משום דאזלינן בתר העיקר וכיון דעיקר האשכולות לא נגמרה מלאכתן דעומדין לדריכה אף שנוטל אחד מהם לאכילה חשיב לא נגמרה מלאכתו וכמו בעלמא באוכל ארעי מדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל בההיא דגפן העומד בחצר דע"כ מיירי שאינו רוצה ללקט עתה יותר וכמ"ש תוס' ב"מ (פ"ח) על ההיא דתאנה העומדת בחצר דאמרינן ג"כ דלוקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב והקשו אם צירף אמאי חייב הא אמרינן דבעה"ב עיניו בתאנתו ולא חשוב גמר מלאכה עד שילקוט כולה ותי' דהתם מיירי שאינו רוצה ללקט עתה יותר ע"ש וע"כ גם בגפן העומד בחצר צריך לפרש כן דהיא היא דאם לא אמאי חשיב גמר מלאכה בלקיטת אשכול אחד הא בעה"ב עיניו בגפנו וכיון דמיירי דאינו מלקט עתה רק אשכול זה וכיון שהוא לאכילה הוי גמר מלאכה אבל בנוטל אשכול מן האשכולות לאוכלו כיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתן חשיב קודם גמר מלאכה אבל באוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר אף בנטל אשכול מן האשכולות ס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דבאשכול זה היה ראיית פני החצר והשאר הם בגנה הוי הפרדה זו מזו ואין שייכים זו לזו וכיון דאיתו אשכול הוא לאכילה שהרי אוכל באשכול חשיב נגמרה מלאכתו והחצר קובעתו ואף אם הוציא אח"כ מן החצר לא יגמור כשאר ראיית פני החצר אבל בחשכה עליהן לילי שבת דחשכה על כולן ליכא