מקדש דוד חלק ד קנג

מגופו א"כ ל"ש גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן והוי כמו מע"ש דגידוליהן מותרין משום דל"ש שיזרע כשתטמא משום די"ל פדיון כמ"ש תוס' ב"מ (צ' ע"א) ע"ש אלא דנגזור הנך תרומות אטו שאר תרומות א"כ הוי גזירה לגזירה דגידולי תרומה גופייהו הוי גזירה אטו תרומה טמאה ביד כהן

ונראה בזרעוני גנה שאין נאכלין אף לכתחילה מותר לזורען ואף שאביהם תרומה כמו דשרי תרומת כרשינין לבהמה כיון שעומדין לזה ה"נ זרעוני גנה שאין נאכלין דאין עומדין לאכילה רק לזריעה שרי דמ"ש זריעה מלהאכיל לבהמה

יש לחקור בזורע תרומת א"י בחו"ל אם הגידולין תרומה כיון דמצות התלויות בארץ אין נוהגין אלא בארץ ל"ש שגידול חו"ל יעשה עליהן דין תרומה או אפשר כיון דקנס הוא ל"ש ארץ ול"ש חו"ל הנה בירושלמי (פ"ט ה"ב) אמרינן הטעם דתרומת חו"ל גידוליהן תולין לפי שאינה מצויה ופי' הפ"מ במשנה שם שאינה מצויה בא"י וקשה הא מ"מ מצויה היא בחו"ל ואם זרע אותה בחו"ל אמאי לא יהיו גידוליהן תרומה ונראה מזה דכל דין גידולי תרומה הוא רק בזורע בא"י וכיון דשם אין תרומת חו"ל מצויה לא גזרו

ובדבר שאין זרעו כלה כתב הרמב"ם ז"ל פי"א הכ"ב גידולי גידולין חולין לכ"ד ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר אעפ"י שאין זרעו כלה ויהיה הכל מותר לזרים וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל הא אפילו הטבל שגידוליו מותרין אם הוא דבר שאין זרעו כלה הכל אסור וכ"ש בתרומה ע"ש. והנה אף לפי מה שהבין הראב"ד בדעת הרמב"ם דהיכא דרבו גידולין על העיקר מחמיר הוא בטבל יותר מבתרומה יש ליתן טעם בזה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' נדרים הט"ו וכן האומר לאשה מע"י עלי קרבן כו' אם היו פירות מע"י דבר שזרעו כלה מותר בחילופיהן ובגידולין ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדולין אסורין ולמה לא יבטל העיקר אסור בגדולין שרבו עליו שהרי הן דבר שי"ל מתירין שאינו בטל ברוב ע"ש וא"כ ה"נ טבל שהוא דבר שי"ל מתירים אבל תרומה שאי"ל מתירים קיל לענין רבו גידולין על העיקר אף דלמנין גידולי תרומה בדבר שזרעו כלה חמיר תרומה מטבל

אמרינן ספ"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסורים מלאכול עד שיגום את האוכל ופי' הר"ש ז"ל שיחתוך ממנו כל הראוי לאכילה ומה שגדל אח"כ מותר ע"ש. והנה יש לעיין כיון שחתך ממנו כל הראוי לאכילה ומה שנשאר אינו ראוי לאכילה מאי אריא הגידולין אף הן עצמן מותרין דל"ש טומאה במה שאינו ראוי לאכילה אא"כ הוא יד או שומר וזה ג"כ רק כשהוא עם האוכל אבל אם נפרד אח"כ מהאוכל טהור כמ"ש הר"ש ז"ל פ"ג דטהרות מ"ג ועוד דמה שאינו ראוי לאכילה לא חל עליו שם תרומה מעולם וכמו קניבת ירק של גננים דמותר אף לזרים א"כ אף עצמן מותרין ואפשר דהכא מיירי בדבר שאינו ראוי לאכילה בפ"ע אבל נאכל ע"י תערובת כגון חרצן דנאכל ע"י תערובת כדאמרינן בשבועות (כ"ב ע"ב) היינו אגב הענבים וחל עליו שם תרומה עם הענבים וכן מקבל טומאה אגב הענבים וכשיגום את האוכל ונשאר זה אסור לאוכלו כיון דחל עליו שם תרומה וכן טומאה כשהיה עם האוכל ורק גידוליו מותרין וצ"ע בזה

כתב הרמב"ם ז"ל תרומות (פי"א הכ"ג) הזורע תרומה טמאה אעפ"י שהגידולין טהורים ה"ה אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו וכתב האור שמח דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דאף בדבר שזרעו כלה כחטים ושעורים ג"כ הגידולין אסורין והקשה מה שייך בזה דיחוי כיון דאותן הגידולין לא היו טמאים מעולם ע"ש ונראה דטעם הרמב"ם ז"ל כיון דתרומה דינה לענין זה כקדשים דשייך בה דיחוי א"כ ה"נ שייך בה מכח קדושה דחויה קאתיין וכמו גבי קדשים ובדבר שזרעו כלה קדושת הגידולין הוא מכח קדושת התרומה שזרע ואותה קדושה היתה דחויה

והנה בזה דאסור לזרוע טבל יש לחקור בטעם הדבר אי משום דהוי כשאר הנאה של כלוי דאסור בטבל ולרבנן דס"ל דאף קודם גמר מלאכה אסור לזרוע קודם שיעשר י"ל משום דאף קודם גמר מלאכה אסור באכילת קבע וגם בהנאה של כלוי שייך קבע שהרי אמרו דאכילת בהמה חשיב לעולם עראי ואף דאכילת בהמה הוי רק הנאה של כלוי והרמב"ם ז"ל בפ"ג (מהל' מעשר ה"כ) ס"ל דאף באכילת בהמה שייך קבע ע"ש אלמא דאף בהנאה של כלוי מחלקינן בין קבע לעראי וזריעה חשוב קבע ומש"ה אסרי רבנן אף קודם גמר מלאכה הנה אמרינן בפ"ה דמעשרות העוקר שתלים מתוך שלו ונוטע בתוך שלו פטור מלעשר העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע בתוך שלו לזרע חייב לעשר מפני שהוא גרנן ע"ש היינו שכבר נגמרה מלאכתו וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מעשר ה"ג אין מחפין בטבל ואין זורעים עד שיעשר כו' וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוין להוסיף בגופן מותר ואם שתלן כדי שיקשו ויקח הזרע שלהן אסור מפני שהוא כזורע חטים ושעורים של טבל ע"ש דלאחר שיקשו ויעשו זרע אין ראוין עוד לאכילה דזרע לפת וצנונות אין נאכלין כמ"ש הר"ש ז"ל שם ובזה ג"כ י"ל הטעם דאסור משום הנאה של כלוי ואף שהלפת והצנונות אינם כלים כיון שמתקשין ובטלין מתורת אוכל ואין שייכים עוד לתרו"מ זה חשיב כלוי לענין תרו"מ וזה דמותר אם בדעתו להוסיף בגופן הוא משום דאז אין כאן כלוי. והנה הר"ש ז"ל כתב שם גבי העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע בתוך שלו לזרע חייב לעשר מפני שהוא גרנן היינו שאי"ל גורן אחר להתחייב במעשרות דזרען פטור ממעשר והביא שם מהירושלמי דדוקא בזרען לזרע אבל לאכול א"צ לעשר בשעת זריעתן מפני שעתיד לעשרן כשיבוא לאכול ע"ש ומשמע קצת דהאיסור לזרוע הוא משום דמפקע להו ממעשרות וכל שאינו מפקיע ממעשרות שמוסיפין רק בגופן ועתיד לעשרן כשיבוא לאכול שרי. והנה יש חילוק בזה לדינא בין הטעם משום הנאה של כלוי ובין הטעם דמפקיע מתרו"מ אי מותר לזרוע טבל דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשומים והבצלים דהנאה של כלוי ליכא דאין זרען כלה אבל לטעם דמפקיע מן המעשרות י"ל דשייך נמי כאן ואף דלאח"כ כשיבוא לאכול יפריש מ"מ כיון דאף בזורע מעושר ג"כ צריך לעשר אח"כ על הכל כדאמרינן ס"פ הנודר מן הירק בליטרא בצלים שתיקנה וזרעה דמתעשר לפי כולה ע"ש א"כ בזורע טבל מפקיע מן המעשרות שאם היה זורע מעושר היה צריך לעשר ב' פעמים והנה מדאמרינן עלה בנדרים שם מקרא דעשר תעשר כו' והיתירא זרעי אינשי איסורא לא זרעי אינשי מוכח דאסור לזרוע בצלים של טבל דהא אמרינן איסורא לא זרעי אינשי ואע"ג דליכא התם כלוי ונראה דהטעם דאסור לזרוע טבל הוא משום הפקעה מתרו"מ אך יש לדייק דהא מייתינן התם ראיה דליטרא בצלים שתיקנה וזרעה דמתעשרת לפי כולה מדכתיב עשר תעשר כו' היינו דצריך לעשר לפי כולה והיתירא זרעי אינשי ואיסורא לא זרעי אינשי היינו דקרא מיירי שזרע מעושר ומ"מ מתעשר אח"כ לפי כולה דילמא לעולם בזורע מתוקן א"צ לעשר רק התוספת וקרא מיירי בזורע טבל וממילא ל"ש איסורא לא זרעי אינשי דליכא