מקדש דוד חלק ד קמט

במשקל ובמנין ואמרינן בתרומות (פ"ד מ"ג) תרם ועלה בידו מס"א תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד במדה ובמשקל ובמנין ע"ש. והנה זה דרשאי לתרום השניה במדה יש לחקור אי משום דמדאורייתא כבר יצא או הטעם דהקפידא הוא רק שכל התרומה יחד יהיה באומד ולא במדה ובמשקל והכא כיון דהראשונה תרם מאומד נמצא שכל התרומה יחד מכוונת רק מאומד ולא במדה ואפשר דאף לכתחילה יכול לעשות כן למוד קצת ולהוסיף מאומד ולעשותן תרומה

כתב הראב"ד ז"ל פ"ג דתרומות דהטעם דאין תורמין לא במדה ולא במשקל הוא משום כיון שדעתו להקפיד על המדה אם יחסור או יותיר מקלקל את התרומה ואת הפירות והכ"מ הביא שם מהירושלמי בזה דאין תורמין במדה הוא משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה ע"ש. והנה מהתוספתא ספ"ד דתרומות מוכח כהראב"ד ז"ל דאמרינן שם ואם אמר הריני תורם ומחשב אם עלה בידו אחד מס' תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה תרם ועלה בידו אחד מס' תרומתו תרומה אלא שתרם במדה ע"ש ואע"ג דהכא לא תרם במדה כלל אלא במחשבה רק שהקפיד שתהא תרומה דוקא אם יעלה בידו אחד מס' זה הוי כמו תרם במדה ונראה מזה דאיסור תורם במדה הוא משום הקפידא שאינו רוצה שיהיה תרומה רק כשיעור הזה

אמרינן דתרומה ניטלת במחשבה וחקרו התוס' מנחות (נ"ה) אי זה דתרומה ניטלת במחשבה הוא מחשבה ממש או דיבור כמו מחשבה דשליחות יד שהוא דיבור ואשמעינן רק דסגי בלא הפרשה ע"ש הנה אמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל רפ"ז דדמאי גבי המזמין את חברו שיאכל אצלו דמתנה מע"ש מה שאני עתיד להפריש כו' ואמרינן שם דצריך שיהא זכור התנאי בשבת ר"ש ב"ב בשם ר"י דצריך להלחיש בשפתיו בשבת וקא מקשה ר"ז ולא נמצא כמתקן בשבת ע"ש ואי נימא דלעולם כל תרומה ניטלת במחשבה ממש אמאי צריך כאן דוקא להלחיש בשפתיו בשבת ולר"ז דא"צ להלחיש בשפתיו אין ראיה דתרומה ניטלת במחשבה ממש דשאני הכא דכבר היה לו תנאי מע"ש וסגי בזכור התנאי בשעת מעשה הנה התוס' הקשו שם אי תרומה ניטלת במחשבה אמאי אין תורמין בשבת הא שרינן להעלות המדומע בק"א משום דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותי' דשאני מדומע שכבר נתקן אבל תחילת תיקונו של טבל אסור אפילו ע"י מחשבה ע"ש והנה מזה הירושלמי מוכח ג"כ דאיסור שבת תלי אי אומרו בפה או רק במחשבה דהא ר"י דאמר צריך להלחיש בשפתיו מקשה ליה ר"ז א"כ הוי מתקן בשבת אבל אי א"צ להלחיש בשפתיו אף דצריך שיהא זכור התנאי בשעת מעשה וע"כ משום דצריך שיהא דעתו עתה על תנאי של קודם והוי תורם במחשבה מ"מ מותר אך אין להוכיח מזה דכל תורם במחשבה מותר בשבת דשאני הכא כיון שכבר י"ל תנאי מע"ש לא חשיב עתה תחילת תיקונו ודמי להעלאת הדימוע בק"א

אמרינן בירושלמי דמאי פ"ז ה"ה אר"ז הדא אמרה טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלה בשבת כיצד הוא עושה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר ע"ש וע"כ התם מיירי בודאי ולא בדמאי דדמאי בלא"ה מטלטלין בשבת ולשיטת התוס' דס"ל דבעלמא לא מהני בודאי נותן עיניו בצד זה כו' זה בהיה לו תנאי מע"ש דמהני נותן עיניו בצד זה כו' צ"ל דזה דבעינן דוקא דיבור הוא רק על קריאת שם אבל ההפרשה אף להתוס' סגי במחשבה בנותן עיניו בצד זה כו' ומש"ה בהיה לו תנאי מאתמול שאמר מה שאני עתיד להפריש יהא תרומה כבר קרא את השם וההפרשה עצמה שהיא למחר סגי בנותן עיניו בצד זה כו' ונראה דזה נמי הטעם בהעלאת דימוע בק"א דמהני נותן עיניו בצד זה כו' משום דהתם א"צ קריאת שם רק הפרשה והפרשה לעולם מהני בנותן עיניו בצד זה כו'

הנה התוס' גיטין (ל"א) הביאו ראיה דתרומה אף ודאי ניטלת במחשבה וא"ל דיבור מההיא ד"ה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם וזה דלכתחילה לא יתרום הוא רק משום ברכה ע"ש אך התוס' בבכורות ובחולין הוכיחו דבודאי לא מהני מחשבה ע"ש ונראה דמההיא דאלם אין ראיה דהתם מיירי שעשה הפרשה גמורה ואמרינן בתוספתא (פ"ג דתרומת) היה הולך להפריש תרומה ומע"ר ומ"ע מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו ע"ש וא"כ אלם שאינו עתיד לקרות להן שם ההפרשה עצמה מקדשתן כיון שהפרישן לשם תרומה

כתב הרמב"ם ז"ל מעשרות (פ"ט ה"ט) היו לו ק' תאנים של טבל בביתו והוא בביהמ"ד ומתיירא שמא תחשך כו' אומר ב' תאנים שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה כו' ולמחר מפריש ואוכל צריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש כו' וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטל בשבת קודם שיפריש ונותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר עכ"ל ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סותרים תחילתן את סופן דמתחילה כתב דצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש דאף כשעושה הפרשה גמורה צריך דוקא להרחיש בשפתיו ואח"כ כתב דנותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהתוס' דזה דאמרינן בכל דוכתי עיניו בצד זה כו' היינו מחשבה בלא דיבור ונסתפקו רק איזה דוקא בדמאי או אף בודאי ולהרמב"ם ז"ל אף בנותן עיניו בצד זה כו' צריך דיבור רק ההפרשה היא בנותן עיניו בצד זה כו' דזה חשיב הפרשה מה שמיחד מקום התרומה בצד זה וזה סגי במחשבה אבל הקריאת שם לומר ה"ז תרומה צריך להרחיש בשפתיו

אמרינן דתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף והנה רש"י ז"ל גיטין (ל') כתב הטעם דבעינן מוקף ז"ל אסור לחבר לומר תבואה שי"ל במקום פלוני תהא תרומה על זו שמא אותה שעה אינה בעין ע"ש היינו דחיישינן שמא נאבדו מה שהוא עושה תרומה ונמצא אוכל טבלים וכשעושה תרומה פירות של כאן על פירות של מקום אחר זה דבעינן מוקף צ"ל משום דחיישינן שמא נאבדו ולא הועילה ההפרשה ונמצא הכהן אוכל טבלים. והנה לשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר ההיא דב"ק (קט"ו) הרי שהיה טעון כדי יין כו' וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז תרומה ומעשר על פירות שי"ל בתוך ביתי כו' והקשו בתוס' מאי אריא משתברות אפילו אינן משתברות אסור דאסור לתרום שלא מן המוקף ע"ש ולפ"ז אדרבה כשהן משתברות ל"ש מוקף דאם היה רשאי לעשותן תרומה ומעשר כשהן משתברות לא בעי מוקף דלמאי ניחוש לה בשמא נאבדו הפירות שי"ל בבית מאי אכפת לן דהא אותן שעושה תרומה ומעשר הן משתברות ולא יאכלנו כהן ובזה אתי שפיר מה דפסקינן ביו"ד סי' של"א ס"ק כ"ה דבזה"ז דלאיבוד אזלא מפני הטומאה רשאי להפריש כשהן משתברות והקשה הגר"א ז"ל הא הוי שלא מן המוקף ע"ש ולפ"ז כיון דבזה"ז רשאי לתרום כשהן משתברות ליכא חשש שלא מן המוקף ולטעם הראב"ד ז"ל דהטעם דבעינן מוקף הוא כדי שיוכל לכוין השיעור מאומד בזה"ז דמפרישין כ"ש כדפסקינן ביו"ד שם ג"כ ל"ש טעם של מוקף

אמרינן רפ"ב בתרומות אין תורמין מטהור על הטמא כו' באמת אמרו העגול של דבילה שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ובירושלמי מפרש הטעם משום דכתיב כדגן מן הגורן מה גורן אי