מקדש דוד חלק ד קמא

אמרינן שם בירושלמי דילפינן מי"ד שכבשו ושחלקו דבחלה ליכא פטור משום ובא הלוי כו' וס"ל להרמב"ם ז"ל דמ"מ דאם הגלגול עצמו היה בהפקר פטור מטעמא אחרינא וכמו בהקדש דגלגול הקדש פוטר משום עריסותיכם ולא של הקדש ה"נ עריסותיכם ולא של הפקר דהפקר והקדש שייך לענין זה. וכדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"א) לענין תרומה דאם המירוח עצמו היה בהפקר א"צ לפטור משום ובא הלוי כו' אלא משום דגנך ולא דגן הפקר דגנך ולא דגן הקדש ע"ש וה"נ אם הגלגול עצמו היה בהפקר הוי עריסותיכם ולא של הפקר כמו בהקדש אבל אם הפקיר וזכה בה קודם גלגול אינו נפטר מחלה, והנה לפ"ז מה שהוכחתי לעיל דהפקר לאחר מירוח קודם ראיית פני הבית חייב מדאורייתא מ"מ נראה דאם ראיית פני הבית בעצמו היה בהפקר דפטור וכמו ראיית פני הבית ברשות הקדש דאמרינן בירושלמי פ"ד דמעשרות (ה"א) דפטור ע"ש דכל החיובים המחייבים את המעשר אם נעשים ברשות הקדש פטור וה"נ ברשות הפקר דמה שיש כח בהקדש לפטור ה"נ הפקר

ד) גרסינן בתרומות (פ"י מ"ו) היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם ומפריש את הזרע וא"צ להפריש את העץ אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע וכתב התוי"ט דאף דנותן לכהן אף את העץ אין בו משום קדושת תרומה והביא דברי הרמב"ם ז"ל דאף בשבלין כן דאם הפריש הלוי תרומת מעשר בשבלין דנותן התבן לכהן ופשיטא שאין בתבן שום קדושה ע"ש. וכתב שם המ"ר הטעם בתלתן דנותן העץ לכהן שאם הכהן מחשיבן אסורים לזרים כמו גרעיני פירות ע"ש. אך אינו נראה דהתם בגרעינין מיירי באפשר למצץ כדאמרינן בירושלמי ומה שאפשר למצץ חל עליה שם תרומה עם שאר הפרי רק מה שנשאר אח"כ על הגרעין אי משליכו בטל ממנו תורת אוכל ומותר ואם מכנסו ומחשיבו לא בטל ממנו שם תרומה אבל הכא בעץ מעיקרא לא חל עליו שם איסור תרומה ומאי מהני אם הכהן מחשיבו אח"כ ועוד דהכא ל"ש מחשיבו דבלא"ה חשוב הוא דטעם עצו ופריו שוה וזה דאינו מפריש על העץ ופטור הוא מן התרומה הוא משום דאינו נאכל בעינו רק ליתן טעם בקדרה והוי כתבלין דפטור מן המעשרות וכמ"ש המ"ר בעצמו ומה שייך שמחשיבו ועוד דבביצה (י"ג) מוקמינן לה בתרומת מעשר ומה שהכהן מחשב מהני רק לתרומת מעשר שלו אבל לא על השאר וכיון דעל שאר העץ ליכא חשיבות ופטור מתרומת מעשר א"כ איך חל ע"ז תרומת מעשר הא תרומת מעשר אינו אלא אחד מעשרה ועל מה נעשה תרומת מעשר ועוד דזהו כנגד דברי הרמב"ם ז"ל דאף בתבן כן ובודאי בתבן ל"ש אחשביה

ונראה הטעם כשמפריש התלתן עם העץ וכן התבואה בשבלין דצריך ליתן אף העץ והקש לכהן דהוי כמו בפאה דאמרינן בתוספתא (פ"ב דפיאה) בעה"ב שנתן פאה לעניים אין רשאי שיאמר להן טלו זרע ותנו פשתן טלו תמרים ותנו מכבדות נשרו ואח"כ הפרישן אינו חייב משום פאה אלא זרע בלבד ע"ש אלמא אף דאינו חייב משום פאה אלא זרע בלבד מ"מ אם כשהפריש היו יחד עם המכבדות או עם הפשתן שאין ראוין לאכילה בטלין לגבי האוכל והכל לעניים וה"נ בתרומה אף דאם כותש מפריש רק על הזרע וא"צ להפריש על העץ אם היו יחד בשעת הפרשה הכל לכהן וכן במפריש תבואה בשבלין דהכל לכהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ונראה דלאו דוקא בתרומה אלא בכל הפרשות כן דאף במעשר כן דמעשר שהקדימו בשבלין דנותן כל השבלין ללוי וא"י לומר שיחזיר לו הקש ובירושלמי רפ"ד דפאה אמרינן תעזוב הנח להם תבואה בקשה תמרים במכבדות תלתן בעמיר כו' היינו דקרא אתי בפאה שלא יטול בעה"ב קודם התבואה מהקש והתמרים מהכבדות ואח"כ יפריש דצריך להפריש פאה מן המחובר ולא מן התלוש וכדמסיים שם יכול אף בדלית ובדקל כן ת"ל אותם דבדלית ובדקל צריך בעה"ב לתולשן מן המכבדות ואח"כ יפריש אבל זה כשמפריש התבואה כשהיא בקשה והתמרים במכבדות דהכל לעניים וא"י בעה"ב לומר טלו תבואה ותנו קש הוא משום דבטלים לגבי אוכל כיון שהיו בשעת הפרשה וזכו בכל אבל אם פירשו קודם הפרשה א"צ להפריש רק האוכל כדאמרינן בתוספתא ואם נשרן הרוח אחר הפרשה אף קודם שבא ליד עניים ג"כ הכל לעניים כדאמרינן בספרא דבשעת הפרשה כבר זכו בהם ובכל הפרשות כן דאם בשעת הפרשה היו בשבלין א"י לומר אכתוש ואטול את העץ וזה דאמרינן בביצה שם כותש ל"ל לימא כי היכא דיהבי לי הכי יהיבנא לך אמר רבא קנסא היינו דהקנסא רק מה שמחייבין אותו לכתוש וכ"כ הרמב"ם ז"ל מפני מה קנסוהו לכתוש כו' אבל זה שאם הפריש קודם כתישה דהכל לכהן אין זה משום קנס והן מוכח מפ"י הרא"ש ז"ל בתרומות שם שכתב על הא דאמרינן כותש ומחשב כו' ז"ל הכי מפרש פשטא דמתני' דלטובת הנאה אמרו שכותש ומעכב העץ לעצמו ע"ש היינו דאינו מפרש דמיירי בבן לוי וכותש משום קנסא אלא בבעלים כשמפרישין תרומה ועצה טובה שיכתוש קודם הפרשה כדי שיעכב העץ לעצמו ומוכח דאף היכא דל"ש קנסא ג"כ אם הפריש בעצו העץ לכהן

הנה אמרינן בתרומות (פ"ט) הזורע תרומה שוגג יופך מזיד יקיים כו' ובפשתן מזיד יופך והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי הטעם דבפשתן במזיד יופך קנסו ביה שלא יהנה בקסמין וכתב בפה"מ ואם יהיה הזרע הנזרע פשתן של תרומה יהפך בארץ גזירה שמא יהנה בעציו ויחשוב כי הזרע בלבד הוא האסור והיא החוזרת תרומה כו' ע"ש היינו דמפרש דברי הירושלמי דקנסו אותו להפוך שלא יבוא ליהנות בקסמין ונראה מזה דהעצים אסורין מדינא דאיסור גידולי תרומה חל נמי על העצים [ועיין בתוס' א"ש שם] וקשה איך חל תרומה על העצים דאינו אוכל ולפ"ז הטעם הוא דהוי כמו תלתן שהפריש בעציו או תבואה בהשבלין דנעשה הכל תרומה דבטל לגבי האוכל כיון דבשעה שחל שם תרומה היו בעציו חל על הכל א"כ הכא בגידולי תרומה דא"צ הפרשה ושם תרומה חל במחובר כדאמרינן בירושלמי א"כ חל שם תרומה כשהוא עם עציו וחל על הכל

אך לפ"ז מוכח דס"ל להפה"מ דלא כהתי"ט שכתב דרק צריך ליתן העץ לכהן אך איסור תרומה אין בו ומפה"מ נראה דאיכא איסור ליהנות בקסמין. והנה אמנם כן הוא דעת השנו"א בתרומות שם גבי תלתן שנפלה לתוך הבור כו' דאמרינן דאם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ וכתב שם כיון דטעם עצו ופריו שוה חל עליו שם תרומה מ"מ אינו כתרומה לאסור בנ"ט דזה רק בכלאים דאסור מדאורייתא ע"ש נראה מדבריו שיש בו ג"כ איסור כשקרא עליו שם ומשום טעם עצו ופריו שוה רק אין בו איסור דאורייתא. והנה יש להביא ראיה לזה דהמפריש תלתן בעציו יש בו ג"כ איסור דאמרינן בתוספתא פ"ח דתרומות המפריש חבילי תלתן ש' מעשר ה"ז פודה את העץ ואת הזרע ע"ש ופדיון הוא להפקיע איסורן ומוכח דיש על העץ משום איסור וקשה על התוי"ט

וליישב דברי התוי"ט נראה דבמע"ש צריך פדיון מטעם אחר דאמרינן ריש מ"ס מע"ש הלוקח כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין האגוזים והשקדים יצא קליפיהן לחולין ע"ש וכן החרצונים והזגין והגפת כדאמרינן בתוספתא ואמרינן במע"ש (פ"ג