מקדש דוד חלק ג צז

במשקין שהם ראשון נעשה אף הסנדל ראשון דאין מונין לחטאת א"כ חוזר הסנדל ומטמא את האדם דהאדם נעשה ג"כ ראשון וא"כ צריך האדם ביאת מים ומטמא את האפר במשא דכל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת במגע ובמשא כדאמרינן פי"א מ"ו והטעם דהוצרך לזה הוא כמ"ש דאין כלי מקבל טומאה מראשון אף לחטאת רק היכא שנטמא בטומאה קלה הטילו עליו טומאה חמורה והכא שהסנדל נטמא ע"י משקין א"א להסנדל להעשות ראשון אף לחטאת דהא א"א להמשקין להיות יותר מראשון ול"ש דלחטאת יטילו על המשקין טומאה יותר חמורה דא"א למשקין להיות יותר מראשון במציאות א"כ א"א להן לעשות הסנדל ראשון ונטמא הסנדל רק כשאר כלים שנטמאין ע"י משקין מדרבנן ונעשה הסנדל שני רק כיון דמ"מ נטמא הסנדל אינו עוד של חטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש והוי מדרס לחטאת ולפ"ז י"ל להראב"ד ז"ל זה דאין מונין לחטאת הוא משום דכיון דנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כטהור לקדש ובגד שאינו טהור לחטאת הוא מדרס לחטאת וכן אדם שאינו טהור לחטאת הוא כזב אצל החטאת כדאמרינן ברפ"י וכלים שאין ראוין למדרס עכ"פ הן כטמא מת לחטאת ומש"ה מטמא את חברו וחברו את חברו דכיון דנטמא חברו אינו עוד לחטאת והוא גופו דינו כזב אצל החטאת וכן חברו אפילו הן מאה אך יש לעיין על הראב"ד ז"ל מהא דאמרינן דכל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת במגע ובמשא והאזוב המוכשר ומים שאינן מקודשין וכלי ריקם במגע אבל לא במשא ואמאי אינו מטמא מים שאינן מקודשין במשא דלהראב"ד ז"ל כל שנטמא אפילו במשקין אינו עוד לחטאת והוי רק כאוכל קדש וכ"ש בנטמא בטומאה דאורייתא וכל שאינו טהור לחטאת הוי כזב אצל החטאת דמטמא אף בהיסט כדאמרינן ברפ"י ואדם כיוצא בו ע"ש ומטמא במשא את כל דבר הטהור לחטאת וצ"ל דזה דע"י שנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כשל קדש זהו רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת אבל לשאר דברים הטהורים לחטאת עדיין דין חטאת עליו ולא הוי רק כאוכל קדש וכמו לקדש דאפילו אם נטמא לא ירד ממדרגת אוכל קדש כדאמרינן בירושלמי וזה דשאני חטאת מקדש לענין זה הוא רק למי חטאת ואפר חטאת ולמזה מי החטאת ולא לשאר דברים הטהורים לחטאת

אך לפ"ז יקשה על הראב"ד ז"ל אמאי הסנדל שנטמא במשקין מטמא האדם ומשום דהוי כמדרס דאינו עוד לחטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש הא זה הדין רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת והכא האדם אינו מזה מי החטאת רק המקדש את האפר במים והוי כשאר טהור לחטאת ולגביה לא אמרינן דכל שנטמא בטל דין חטאת מעליו, ונראה דמש"ה כתב הראב"ד ז"ל שם דהנושא את המדרס אינו נושא את הקדש וכ"ש חטאת ע"ש ולכאורה למה הוצרך לזה תי"ל כיון דהסנדל דינו כמדרס אצל החטאת א"כ נטמא האדם וכל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא אפר חטאת במשא א"כ כשמקדש מטמא את האפר שהוא מקדש במשא ונראה דלכן הוצרך לזה משום דאין הסנדל יכול לטמא את המקדש דלגביה אינו מדרס כלל וכמ"ש דלא ירד ממדרגתו אלא לגבי מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת ואם ינעול את הסנדל הטמא במשקין קודם שנושא את האפר לא נטמא ויכול אח"כ לקדש אבל הכא דבשעה שמקדש ונושא את האפר אז נושא את הסנדל וכיון דאיכא גזירה מיוחדה דהנושא את המדרס אינו נושא את הקדש בשעה שהוא נושא את המדרס וכ"ש לחטאת וא"כ זה מעלה בקדש דבשעה שנושאה לא ישא את המדרס וה"נ בחטאת וכיון דלגבי אפר חטאת כל דבר שנטמא אינו חשוב עוד לחטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש א"כ לגבי האפר זה הסנדל דינו כמדרם א"כ בשעה שנושא את האפר כשמקדש אסור לו לנעול את הסנדל, והנה לפ"ז א"א לומר דזה דאין מינין לחטאת להראב"ד ז"ל הוא משום דכל שנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כאוכל קדש דמטמא חברו דע"כ זה הדין דנעשה כאוכל קדש הוא רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת וזה דאין מונין לחטאת הוא בכל הדברים הטהורים לחטאת וע"כ צ"ל אף להראב"ד ז"ל כדאמרינן בירושלמי דכל הנטמא בטומאה קלה עשאוהו כנטמא בטומאה חמורה וזה שנטמא עשאוהו כטמא מת דמטמא אדם וכלים במגע ומש"ה מטמא את חברו וחברו את חברו אבל דוקא במגע ולא במשא ומש"ה אמרינן נמי דהטעון ביאת מים מד"ת או מד"ס מטמא אזוב המוכשר ומים שאינן מקודשין וכן כלי ריקם במגע משום דעשאוהו כטמא מת אבל מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת מטמא בין במגע בין במשא דלגבי אלו דברים כיון שנטמא אינו עוד לחטאת כלל והוי רק כאוכל קדש דכזב הוא אצל החטאת דמטמא בין במגע בין במשא

כתב הרמב"ם ז"ל רפי"ג מעלות יתירות עשו בטהרת חטאת שהאדם הטהור אפילו טהור לקדש ועומד ומשמש ע"ג המזבח אינו טהור לחטאת כו' עד שיטבול לשם חטאת כו' וכן הכלים אפילו מזרק בעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילוהו לשם חטאת ע"ש, והנה טבילה מהני לחודא וא"צ הזאה גו"ז ואע"ג דכל שאינו טהור לחטאת חיישינן לכל הטומאות ושמא נטמא במת דטעון הזאה גו"ז וכן אדם דאינו טהור לחטאת דמטמא לחטאת במשא כדאמרינן ברפ"י דדינו כזב א"כ ליבעי ספירת ז' נקיים ונראה הטעם כמ"ש הט"א בחגיגה דמש"ה היכא דנטמא מדרבנן כגון בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכן אונן ומחו"כ צריכים טבילה לקדש דרק טבילה צריכים ולא הערב שמש ואף דחיישינן בהו שמא נטמאו בטומאה דאורייתא א"כ ממ"נ אם נטמאו הלא צריכים הערב שמש ומאי מהני טבילתן וכתב דהוי רק סרך טבילה כדאמרינן ביומא גבי אין אדם נכנס לעזרה בלא טבילה וא"צ הערב שמא דע"י שיטבול יזכור טומאה ישנה שעליו ויפרוש ואם טבל ולא נזכר לא חיישינן לטומאה כלל וה"נ בהנך ע"ש וה"נ הטעם דא"צ הזאה גו"ז ולא ספירת ז' נקיים אף לחטאת אע"ג דחיישינן בהו לכל הטומאות דכיון דטבל ולא נזכר לא חיישינן עוד לטומאה כלל וז"ש הרמב"ם ז"ל אף לכלים דאף מזרק שבעזרה צריך טבילה לחטאת משום דהטהור לקדש הוא טמא לחטאת נראה דא"צ לטעם זה דהתם צריך טבילה אף מטעם אחר דהא כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש וכ"ש לחטאת כדאמרינן בחגיגה כ"ג וכיון דטבילה לקדש לא מהני לחטאת דבעינן בטבילה הוחזק לחטאת כדאמרינן במתני' חגיגה (י"ח ע"ב) א"כ אפילו מזרק בעזרה צריך טבילה לחטאת כשאר כלים הנגמרין בטהרה

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"א מ"ג דר"י ור"ש ס"ל דאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת כו' ונראה מזה דהטהור לחולין מודו ר"י ור"ש דמטמא את החטאת ויש לעיין מה זה תלוי בטהרה לתרומה ונראה משום דיש ספיקות שהן טהורין לחולין וטמאין לתרומה כדאמרינן בנדה ז' גבי אשה שנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה כו' באיזה ספק אמרו בספק חלה כו' שלא תאמר בהוכחות כגון ב' שבילין כו' דהתם חולין גרידא נמי מטמא אלא בנטען דתנן זב וטהור שהיו פורקין כו' וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה כו' וכיון דאיכא ספיקות דטהור לחולין וטמא לתרומה וכ"ש לחטאת א"כ הטהור לחולין אפשר שהוא טמא לחטאת שנולד לו זה הספק אבל אם הוא טהור לתרומה א"כ טהור הוא לחטאת דליכא ספק שהוא טהור לתרומה וטמא לחטאת כדאמרינן פי"א מ"ב כל הספק טהור לתרומה טהור לחטאת רק רבנן סברי דאין שמירת תרומה שמירה כלל לחטאת ומש"ה ס"ל דהטהור לתרומה מטמא את החטאת דחיישינן שמא נטמא