מקדש דוד חלק ג צה

כלי אבנים שאין ניצולים אבל בחטאת דלא עשו שם מעלה כמה שהוכיח הט"א ורק הפסול מדאורייתא משום מקומו טמא בכלי אבנים היו יכולים להעביר כדאמרינן בתוספתא

אמרינן בפרה פ"י דקלל של חטאת שנגע בשרץ טהור דאין כ"ח מטמא מגבו נתנו ע"ג ר"א מטהר וחכמים מטמאין משום דאין זה מקום טהור, והנה הר"ש ז"ל שם הביא מהתוספתא דזה דחכמים מטמאין בנתנו ע"ג השרץ בד"א בזמן שאם ינטל השרץ והקלל מסיט אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד טהור ע"ש, והנה בזבחים צ"ג אמרינן בהיה עומד חוץ לתנור ושרץ בתנור והושיט ידו לחלון ונטל את הלגין והעבירו עפ"י תנור ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ואמרינן שם דפליגי בקלוטה כמי שהונחה דמי וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ פרה פ"י מ"ד דלר"ע כיון דקלוטה כמי שהונחה דמי אין זה מקום טהור, והנה יש לעיין נהי דקלוטה כמי שהונחה מ"מ לא עדיף מהונחה על השרץ באופן שאם ינטל השרץ והלגין עומד דלענין זה שיחשב כאילו ינטל השרץ והלגין מסיט לזה ל"ש קלוטה כמי שהונחה דמי

הקשה הט"א חגיגה כ"ג על הא דאיבעי לן במנחות כ"ד זה דקי"ל דהכלי מצרף אי הוא רק בנגעי בהדדי או לא ואמאי לא פשטינן ממה דאמרינן באפר פרה דאם נגע טמא במקצתו טימא את כולו משום דהכלי מצרף והא התם ע"כ מיירי בדלא נגעי בהדדי דאי נגעי ל"ל צירוף כלי תי"ל דהגרגיר שנגע בו הטמא מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה דאין מונין לחטאת וא"כ נטמאו כולן ע"ש וק"ל הא לטמא חברו בעינן כביצה ואף לחטאת בעינן כביצה כדאמרינן בפרה פי"א דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת אם יש בה כביצה כו' וכן בפי"ב המזה באזוב הטמא אם יש בו כביצה המים פסולים כו' והגרגיר של אפר אין בו כביצה וצ"ע

אמרינן ביומא י"ד דזה דמי חטאת שיש בהם כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא הוא רק את אחר הנושא אותם אבל המזה והמזין עליו טהור ע"ש ונראה דה"ה דהאזוב לא נטמא ע"י ההזאה דהאזוב הוא ג"כ בכלל מזה דהא אמרינן בפי"א מ"ז דאזוב של תרומה טהורה לא יזה לכתחילה וכתב הר"ש ז"ל הטעם מפני שמכשירתו וכמו באתרוג של תרומה לא יטול מפני שמכשירתו ע"ש ול"ל שחכשירתו תי"ל שמטמאתו דהא נטמא במי חטאת ונראה מזה דאין האזוב נטמא שהוא ג"כ בכלל מזה שהוא טהור, והנה הר"ש ז"ל פי"א מ"ג הביא מהתוספתא שאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת דאל"כ אין טהרה לחטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר המזה וטימא את המים נטמא האזוב וחזר האזוב וטימא את המים ע"ש וקשה הא המזה אף לתרומה טהור וכן האזוב טהור אף לתרומה א"כ מאי ראיה שאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת וצ"ע

שיטת הרמב"ם ז"ל בפסקיו רפט"ו ובפה"מ פרה פ"ט מ"ח ופ"א דכלים מ"ב דהנוגע והנושא מי חטאת לצורך הזאה אינו נטמא אף כשאינו עוסק עתה בהזאה כיון שהוא לצורך ורק אם אינו לצורך הזאה או אם אינו טהור לחטאת אז נטמא בנגיעת או בנשיאת מי חטאת ע"ש והנה לפ"ז אף הכלי שמי חטאת בו אינו נטמא דהא נגיעתו הוא לצורך מי חטאת דהא אי אפשר להיות למי חטאת בלא כלי א"כ מה שהן בכלי הוא לצורך כל ההזאות שיעשה ממנו וכ"כ באליהו רבא פ"י מ"ו בלגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה דאמרינן של חטאת טמא וכתב ז"ל דלגין של תרומה טמאין לחטאת ומטמאין ללגין של חטאת בנגיעתן ונטמאו הלגין של חטאת ומטמאין את מי החטאת שאין מונין ראשון ושני בחטאת וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו וחזרו מי חטאת ומטמאין את הלגין ונעשו ראשון כדין נוגע במי חטאת והוי ראשון לכל דבר אפילו לתרומה ע"ש היינו כיון דהלגין שבו מי חטאת נטמא לחטאת מפני נגיעתו בלגין של תרומה וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו א"כ חזרו המי חטאת וטמאו את הלגין אף לתרומה ומוכח דקודם שנטמא הלגין ע"י נגיעתו בלגין של תרומה לא נטמא הלגין אשר בו מי חטאת לתרומה דכיון דטהור הוא לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו, והנה יש לעיין ע"ז מהתוספתא פ"ה דאהלות ארובה שבין בית לעליה וקדרה נתונה עליה כו' כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת מצלת על החטאת ואינה מצלת על התרומה שתמצא אמור טהור מציל לעצמו כיצד היו שם כלים טהורין לחטאת וטמאים לתרומה נמצא טהור מציל לעצמו ע"ש היינו כיון שכנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת נטמאה הקדרה מדין נוגע במי חטאת אך אין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת א"כ מצלת על החטאת דלגבי מי חטאת הוא כלי טהור דמציל בארובה ואינה מצלת על התרומה דלגבי תרומה הוא כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ ואם היו שם כלים בעליה לגבי חטאת הם טהורים ולגבי תרומה הם טמאים דלגבי זה שהוא טהור הוא מציל ולא מהני מה שהוא טהור לחטאת להציל לתרומה דטהור מציל לעצמו ומוכח מכ"ז דהקדרה ששם מי חטאת ואפר חטאת אף שהוא טהור לחטאת מ"מ טמא לתרומה משום נגיעה במי חטאת וצ"ע

הקשו התוס' פסחים ס"ט גבי שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים כו' היינו שמא ישא אותם שלא לצורך כמ"ש הצל"ח והרש"ש שם דהנושא לצורך אינו נטמא וס"ל להתוס' דיש טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת גופייהו וכבר עמדו בזה על התוס' הרעק"א ז"ל בגליונו ועוד מהירושלמי שהביאו התוס' זבחים ק"ה שאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו וכן מפ"ט דפרה דמשמע ג"כ דאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת ע"ש ונראה מקור להתוס' מהירושלמי ריש יומא דאמרינן שם דכהן השורף את הפרה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו ומקשינן הא בלא"ה טמא מחמת הזאותיו ע"ש היינו כר"מ דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו ומאי קושיא הא זה שאין אחיו הכהנים נוגעין בו הוא שלא יטמא לחטאת משום דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת כמ"ש הק"ע שם דלשאר דברים הכהנים עצמן טהורים הם א"כ מאי מקשינן הלא נטמא מחמת הזאותיו הא אין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת ולא נטמא בשביל הזאותיו לחטאת כלל ולהתוס' אתי שפיר דכל שנוגע מי חטאת או נושא מי חטאת שלא לצורך נטמא אף לחטאת א"כ ה"נ כיון דטהור הוא והזאותיו שלא לצורך וכר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו נטמא אף לחטאת א"כ מה מועיל שאין אחיו הכהנים נוגעין בו

הביא הר"ש פ"ה מהתוספתא ראו בידיו מי חטאת ואפר חטאת עושין ע"ג טהרות כו' וכתב הר"ש ז"ל לאו במקודשין איירי דהנושא מי חטאת שיש בהם כדי הזאה טמא אלא אוחז בידיו המים בפ"ע והאפר בפ"ע שרוצה לקדש ע"ש וקשה הא אפר חטאת ג"כ מטמא במשא כדאמרינן בבכורות כ"ג ע"ש וצ"ע

אמרינן פי"ב מ"ד דמי חטאת שנעשו מצותן אין מטמאין ע"ש והטעם דאינן עוד מי חטאת ואין ראוין להזאה וודאי שאם היזה על הטמא אינו יכול לאסוף אח"כ המים שהיזה ולהזות אותן על טמא אחר דלאחר שהיזה ונעשה מצותן בטל מעליהן תורת מי חטאת, והנה בפי"ב מ"ב בהיזה על ב' כלים ספק על שניהם היזה ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה וכתב הר"ש ז"ל הטעם דמחברו ומיצה עליו פסול משום דאין זו הזאה מן האזוב ע"ש ונראה דא"צ לזה דכיון דהיזה על חברו כבר נעשה מצותו ואין ראוין עוד להזות על אדם אחר ואפי' אם יאספנו ויזה בו מן האזוב ג"כ פסול

נראה דזה דאמרינן מי חטאת שנעשה מצותן אין מטמאין