מקדש דוד חלק ג צא

התמצית שהרי כולן טעונין שריפה והנה יש לחקור אי זה הדם שמקבל במזרק אם יכול זר לקבלו כיון שאינו להזאה רק להביאו לידי שריפה

אחר הזאתה מצית את האש במערכתה ונוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומשליך לתוך שריפתה, והנה בשיעור השני תולעת אמרינן ביומא (מ"ב) משקל עשרה זוז ובשיעור האזוב כתב הרמב"ם ז"ל דשיעורו טפח וכדאמרינן בנדה דאזוב טפח אך בעץ ארז לא נתבאר שיעורו והנה במצורע אף עץ ארז י"ל שיעור כדאמרינן בתוספתא דנגעים שארכה אמה ורחבה כרביע כרע המטה ויש לחקור אם גם לפרה צריך שיעור

ב) כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ד המוליך מים לקדשן ואצ"ל מים שנתקדשו לא יפשיל הכלי לאחוריו שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין הם מי נדה כו' וכתב הראב"ד ז"ל תמה אני ע"ז והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסח הדעת וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר הא חשיטילו אינה פוסלת וא"כ היסח הדעת למה יפסול במים שנתקדשו ע"ש, והנה ביומא (מ"ב) מייתינן קראי לשחיטה ושריפה דפוסל בהן היסח הדעת ואמרינן למעוטי מאי אילימא למעוטי אסיפת אפרה ומילוי מים לקידוש למשמרת למי נדה כתיב אלא למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת דלאו גופה דפרה היא, והגר"א ז"ל שם גריס אילימא למעוטי מילוי מים וקידוש למשמרת למי נדה כתיב אלא למעוטי אסיפת אפרה והשלכת עץ ארז כו' היינו דבאסיפת אפרה ג"כ אינו פוסל היסח הדעת ונראה דהגר"א ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל דמלאכה פוסל משום היסח הדעת ובכ"ד שאין מלאכה פוסל בו אין היסח הדעת פוסל בו וכמו דאמרינן במתני' דהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ה"נ אמרינן שם דאין המלאכה פוסלת בפרה אלא עד שתעשה אפר דאין המלאכה פוסלת באפר א"כ ה"נ דאינו פוסל היסח הדעת באפר, והנה מהת"י שם נראה דגרס כגרסא דידן דהיסח הדעת פוסל באסיפת אפרה וצ"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל דמלאכה פסול בפ"ע ואין זה משום היסח הדעת ואף בדבר שאין מלאכה פוסלת היסח הדעת פוסל, הנה בפ"ו מ"א אמרינן זקפה בארץ פסול ופי' הר"ש ז"ל דפסול האפר משום דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ע"ש היינו דנפסל משום היסח הדעת ונראה דס"ל להר"ש ז"ל דהיסח הדעת פוסל באפר אך הרמב"ם ז"ל פי' שם דפסול קאי על המים דחשיב מלאכה לגבייהו ע"ש

והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין אמאי לא יפסול היסח הדעת במים מקודשין כיון דפסקינן דמי חטאת שנטמאו נפסלין [ובטומאת מת לכ"ע נפסלין כמ"ש בתוס'] ובכל טהרות היסח הדעת הוי חשש טומאה כדאמרינן בכולא סוגיא דחגיגה כ' והיסח הדעת טעון ג"כ הזאה גו"ז כדאמרינן שם א"כ אמאי מי חטאת אין נפסלין בהיסח הדעת, ונראה דודאי אף להראב"ד ז"ל היסח הדעת פוסל במי חטאת דלא גריעי משאר טהרות דאף בבגדים פוסל היסח הדעת כדאמרינן שם נפלה מעפורתו כו' אך אין היסח הדעת של פרה דומה לשאר היסח הדעת דהא בפרה חשיב מלאכה היסח הדעת ולא אשכחן בשאר טהרות דהעושה מלאכה יפסלו טהרותיו וכן יטמאו בגדיו בהיסח הדעת והטעם דלענין חשש טומאה לא חשיב זה היסח הדעת רק בפרה דהיסח הדעת פסול משום משמרת אף מלאכה חשיב לגבה היסח הדעת אבל במים מקודשין דלית בהו דין משמרת כדאמרינן בספרי למשמרת למי נדה ולא שכבר הם מי נדה דינן כשאר טהרות דאין מלאכה חשיב גבייהו היסח הדעת וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל דהנושא מים מקודשין לא יפשיל הכלי לאחוריו משום היסח הדעת זה הדין אשכחן רק בפרה דהא גבי פסח אמרינן בפסחים (ס"ה) שהיה מפשיל פסחו לאחוריו ע"ש וכיון שדין זה רק בפרה מש"ה השיג שם הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל וכתב דבמים מקודשין ליכא דין זה ע"ש, עוד כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ב ממלא אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כ"ז שירצה וכתב הרמב"ם ז"ל ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת וכתב ע"ז הכ"מ ודבר תימא הוא זה איך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהיה בהם היסח הדעת ע"ש ואף דבשאר טהרות אדם משהה טהרותיו כמה שירצה ואין נפסלין בהיסח הדעת וכן בגדיו משהה כמה ימים ואין נפסלין בהיסח הדעת הכא דמיירי במים שאינן מקודשין דאית בהו היסח הדעת מדין פרה ס"ל להכ"מ דמדרגת היסח הדעת דפוסל בפרה איכא לעולם במשהה כמה ימים, הנה אמרינן בחולין (ט') צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה ע"ש ויש לעיין אם לא מצאה מכוסה אמאי טהורה הרי נפסלה בהיסח הדעת שהרי לא שמרה הנה לפי' אחד בתוס' שם דמיירי במים מקודשין ל"ק דבמים מקודשין ליכא דין משמרת והוי כשאר טהרות דכל מה שבבית חשיב בחזקת המשתמר כדאמרינן בתוספתא דטהרות דהמאבד ומצא בבית טהור ורק משום דמצא מכוסה טמא דתלינן באדם טמא דומיא דשאר טהרות וכמו בקורדום שאבד בבית או שמצאו בזווית אחר דתלינן באדם טמא אך לפי פי' האחר בתוס' דמיירי במים שאינן מקודשין לפי מ"ש הכ"מ דהיכא שמשהה אצלו כמה ימים אי אפשר בלא היסח הדעת ע"כ ס"ל דבמים שאינן מקודשין משמרת דהו לא סגי במה שהן מונחין בביתו דא"כ אמאי לא ישהה אצלו כמה ימים וע"כ ס"ל דמשמרת של מי נדה דצריך שישמרם בעצמו בלא הפסק א"כ הכא בצלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה תי"ל שיפסלו משום משמרת

אמרינן פ"ט מ"ד החושב על מי חטאת לשתות רא"א פסול רי"א כשיטה כו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ כשיטה אם היטה הכלי לשתות ממנו הנה הוציאן מהכנתן לקידוש כו' ע"ש ונראה מזה דהמים צריכים להיות מיוחדין ומוכנין לקידוש ומאימתי צריכים להיות מיוחדין לקידוש נראה שהוא מן המילוי ואילך דאף המילוי צריך להיות לשם מי חטאת דהא אמרינן בתוספתא ולקח ונתן עד שיתכוין למילוי ולקידוש ולהזאה וזה שהתוס' סוכה (כ"א) הכריחו דאף מילוי ממילא כשר מדאמרינן בתוספתא כוסות של אבן היו תלוים בקרני שוורים כיון ששחו שוורים לשתות נתמלאו הכוסות ע"ש צ"ל מ"מ כיון דהבעלים הוליכן לשם בשביל כך חשיב כוונה לשם מי חטאת, והנה אמרינן בתוספתא החושב על הדלי לשתות עד שיגיע למים יערה וצריך לנגב משיגיע למים יערה וא"צ לנגב רש"א א"צ להערות ע"ש ונראה הטעם דפסול בחושב על הדלי לשתות משום דבעינן הכנתן לקידוש וזה דאמרינן במתני' החושב על מי חטאת לשתות והיינו על מים שאינן מקודשין דרי"א משיטה אבל מחשבה גרידא לא מהני התם דמיירי לאחר מילוי כיון דכבר חישב עליהן בשעת מילוי למי חטאת אין המחשבה של עתה שחושב לשתיה מוציא מידי המחשבה בשעת מילוי ובעינן מעשה וכמו בכלים דאין מחשבה מוציאה מידי מחשבה וצריך מעשה אבל התוספתא דחושב על הדלי קודם שהגיע למים אז מהני מחשבה גרידא ונראה דזהו נמי טעמו של ר"ש בתוספתא דהחושב משהגיע למים דא"צ אף להערות כיון דקודם נתמלאו למי חטאת לא מהני מחשבה גרידא להוציאן מהכנתן ורבנן דס"ל דצריך להערות הוא רק חומרא בעלמא כמ"ש הר"ש ז"ל דהא קתני א"צ לנגב דאש הנוים פסולים היה צריך לנגב

הנה המלאכה פוסלת בפרה עצמה וכן במים ואמרינן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מד"א כו' והנה הר"ש ז"ל בכלאים פ"ז מ"ד הקשה נו על התוס' שכתבו דזה דאין אדם אוסר דבר שא"ש היינו בדבר התלוי במחשבה והא מלאכה בפרה תלוי במחשבה דהא