מקדש דוד חלק ג פט

תיגע עכ"ל ומבואר דאף בתרומה ס"ל לרבנן דאין אבן המנוגעת מטמא מלמעלה כלמטה ור"ש ס"ל דאבן המנוגעת מטמא למעלה כלמטה ולפ"ז מתני' דזבין והתוספתא דנגעים אחת היא וצ"ל דההיא דזבחים דאבן המנוגעת מטמא למעלה כלמטה ס"ל כר"ש אך לר"ש בהתוספתא יש לעיין בהאהיל בידו על אבן המנוגעת אמאי טמא נהי דאבן המנוגעת מטמא למעלה כלמטן מ"מ הא לא עדיף מהושיט ידו לאהל שבו האבן המנוגעת הא בעינן שיאהיל על ראשו ועל רובו וצ"ע

והנה הרע"ב ז"ל בזבין שם כתב דר"ש מטמא הואיל ומקומה טמא מטמא בהיסט אעפ"י שאין בו רוח חיים עכ"ל היינו דהטומאה אינה מדין אהל כ"א מדין היסט וקשה טובא אמאי לא נימא שהוא מדין אהל שהרי ר"ש ס"ל בהתוספתא בהאהיל בידו על אבן המנוגעת טמא אעפ"י דל"ש בזה היסט כלל ונראה לומר בדעת הרע"ב ז"ל דהכא כיון שהנייר מפסיק אין זה מאהיל ואע"ג דבמת כה"ג אינו מפסיק כל שאין פותח טפח דטומאה רצוצה בוקעת ועולה באבן המנוגעת ליכא דין טומאה רצוצה כך נ"ל בדברי הרע"ב ז"ל, והנה לפי' הרע"ב ז"ל שהוא מדין היסט אין זה שייך להתוספתא בנגעים כלל וי"ל כמ"ש דלכ"ע אבן המנוגעת מטמא למעלה כלמטה ולא פליגי אלא בהאהיל בידו

בחולין (קכ"ח) איבעי לן ה"א אבן שבזוית כשהוא חולץ חולץ את כולה וכשהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חברו מהו שתעשה יד לחברתה וכתב רש"י ז"ל מהו שיעשה חלק הטהור בית יד לזה להכניס טומאה לבית חברו דהא אבן המנוגעת מטמא באהל כו' ע"ש ויש לעיין אי זה חשוב אהל א"כ בבית שבו הנגע כשנכנס לבית הרי נטמא באהל מאבן המנוגעת שבו א"כ איך מקשינן ביבמות (ק"ג) מבית המוחלט דמטמא בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ע"ש ואמאי הא נטמא מחמת שהוא באהל עם האבן המנוגעת ועל האבן שבו הנגע ל"ש כתותי מכתת שיעורו דאף לאחר כתיתה ואף עפרו הכתות מטמא באהל בכזית וע"כ צ"ל דאין זה אהל דאין הבית מאהיל על האבן שבכתלים ואינו טמא רק משום דהבית בעצמו מטמא בביאה ואי כתותי מכתת שיעוריה אין כאן בית וא"כ בההיא דחולין באבן שבזוית בבית חברו כיון דהבית גופו אינו מטמא בביאה אפילו אי חלק הטהור חשיב כמו יד ל"ש שיטמא בית חברו באהל דעל האבן שבכתלים אין הבית מאהיל וההיא דחולין י"ל בפשוטו דנ"מ לענין מגע דאם נגע בחלק הטהור דאבן המנוגע מטמא במגע בין מתוכו בין מאחוריו: סימן נא פרת חטאת

ז' ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שע"פ הבירה ובית אבן היתה נקראת ואמרינן בריש יומא שכל מעשיה בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ובחולין (ט' ע"ב) אמרינן צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה וכתבו התוס' שם דאע"ג שכל מעשי פרה בכלי גללים כלי אבנים כו' כדאיתא בריש יומא ובריש פ' הישן (כ"א ע"א) היינו רק קודם שריפת הפרה כדתנן בפרה ז' ימים קודם לשריפת הפרה היו מביאין כו' אבל לאחר שריפת הפרה היו מקדשין בכל הכלים כו' ע"ש, והנה ההיא דפ' הישן שהביאו היינו מה דמייתינן שם דמביאין שוורים וע"ג דלתות ותינוקות יושבין ע"ג וכוסות של אבן בידם כו' ויש לעיין הא זהו למילוי המים וזהו לאחר שריפת הפרה ואין לומר דקודם שריפת הפרה היו ממלאין מים לצורך הקידוש של אח"כ הא אמרינן בתוספתא פ"ג דפרה דאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין ממנה עד שתעשה אפר [ונראה העשה דאין ממלאין קודם משום דבעינן מילוי לשמה כמ"ש הר"ש ז"ל וקודם שראוי לקדש ל"ש מילוי לשמה] וצ"ע

אמרינן ביומא (ח') אין בין כהן השורף את הפרה לכ"ג ביוה"כ אלא שזה פרישתו לקדושה כו' וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו ואמרינן שם כמאן אי ר"מ אי ר' יוסי ע"ש ויש לעיין איך אפשר לאוקמי כר' יוסי הא ר' יוסי ס"ל בתוספתא פ"י דפרה (הביאה הר"ש ז"ל פי"א מ"ג] דאין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי חטאת וכ"ש אחיו הכהנים שהן אוכלי קדש דזה דאין אחיו הכהנים נוגעין בו כתבו הת"י ריש יומא שלא יטמאו אותו בנגיעתן דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת ע"ש וצ"ע

וכן יש לעיין בזה שהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה והרמב"ם ז"ל ס"ל שהיו מטמאין אותו בשרץ אך התוס' ריש יומא כתבו דלא היו מטמאין אותו בטומאה דאורייתא רק ע"י זה שסמכו ידיהם על ראשו דמחמת שנוגעין בו נטמא דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאות וכ"כ בחגיגה (כ"א) ע"ש ויש ג"כ לעיין לר"י ור"ש דס"ל בתוספתא דאין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ומזה מי החטאת וע"כ דלי"ל האי דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת דא"כ היה הטהור לתרומה מטמא את החטאת משום נושא המדרס א"כ במה נטמא כהן השורף את הפרה וצ"ע

מקשינן ביומא שם על הא דמזין עליו כל ז' הימים מכל חטאות שהיו שם בשלמא ראשון שמא שלישי כו' חמישי שמא שביעי כו' אלא רביעי ל"ל הזאה כלל לא בשלישי איכא לספוקי ולא בז' איכא לספוקי ואמרינן לטעמך הזאה כל ז' מי איכא הא קי"ל הזאת שבות היא אלא מאי אי"ל למימר לבר משבת ה"נ לבר מרביעי ע"ש והקשה הגבו"א דמשמע דבטלינן רק ב' ימים מהזאה היינו ד' לפרישתו ושבת ואמאי דאי מתרמי שבת בג' ימים הראשונים כיון דמבטלין זה היום א"כ יבטל עוד יום אחד דאי הוי שבת בשני לפרישתו יבטל ג"כ בששי דממ"נ אי מספקינן האי ששי לפרישתו שהוא ז' לטומאתו א"כ שני לפרישתו היה ג' לטומאתו וכיון שלא היזה אז למה יזה בששי וכן אם מתרמי שבת בג' אחרונים של פרישתו ג"כ מבטלין כנגדו יום אחד בג' הראשונים שלו כיון שלא יזה אח"כ בז' לטומאתו למה יזה קודם בג' לטומאתו א"כ לעולם מבטלין ב' ימים לבד מרביעי ובש"ס אמרינן דהני ז' ימים הוא רק לבד משבת ולבד מרביעי ע"ש ונראה דלהרמב"ם ז"ל אתי שפיר שכתב בפי"א דפרה ה"ב דאם היזה בג' ולא היזה בז' יכול להזות אח"כ אימתי שירצה דכל היכא שמפיש בימי טהרה בין ג' לז' לא איכפת לן ועיין בכ"מ שם א"כ אם חל שבת בג' אחרונים לפרישתו שפיר מזה כל ג' הראשונים שלו דמספקינן כל הג' הראשונים בג' לטומאתו ואף דאחד מג' אחרונים שלו כגון ששי לפרישתו הוא שבת ולא יזה אז מ"מ בשני לפרישתו שפיר מזה שמא זהו ג' לטומאתו והזאה בזמנה מצוה וחצטרף זו ההזאה עם ההזאה שיעשה ז' לפרישתו שהוא ח' לטומאתו דאי מפיש בימי טהרה באמצע לא איכפת לן ואע"ג דההזאה השניה לא תהיה בזמנה שתהיה בח' לטומאתו מ"מ הזאה ראשונה דיכולה להיות בזמנה עושין דהזאה בזמנה מצוה וא"כ אם חל שבת בג' אחרונים לפרישתו לא מבטלינן מהז' ימים רק שבת ורביעי שלו וזהו דאמרינן בגמרא דז' לבר משבת ולבד מד' אבל אם חל שבת בג' ראשונים שלו נראה דודאי מבטלינן תרי יומי לבד מד' דאם חל שבת בשני לפרישתו ולא היזה אז למה יזה אח"כ בששי שלו עם מי תצטרף ההזאה דאם ששי ז' לטומאתו אין לה עם מי להצטרף כיון שלא היזה בג' לטומאתו ואם ששי הוא ח' לטומאתו ל"ש ביה הזאה בזמנה מצוה דהא זה דמזין עליו כל ז' ימים הוא רק משום הזאה בזמנה מצוה: