מקדש דוד חלק ג פח

טעונין שריפה ע"ש אבל בנולד הנגע במטלית ופשה לבגד לא

אמרינן הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע למטלית שורף את הבגד הראשון והמטלית תשמש שאר הבגד בסימנים וצריכה שריפה באחרונה כמה שהביא הר"ש ז"ל מהתוספתא, והנה זה דצריך המטלית לשמש שאר הבגד בסימנים ולא אמרינן שישרוף המטלית תכף כיון דסוף סוף עומד לשריפה וממילא יטהר שאר הבגד כיון דנקרע הנגע ממנו הטעם משום דהקורע הנגע מן הבגד לוקה כדאמרינן בתוספתא א"כ אסור לשרוף עתה המטלית ולטהר שאר הבגד וצריכה לשמש עם שאר הבגד בסימנים וכשיטהר שאר הבגד אז יוכל לשרוף את המטלית ואם יטמא הבגד ישרוף הכל אך מ"מ יש לעיין לאביי אליבא דר"ש בפ' ר"א דמילה דאמרינן שם דאצטריך קרא דבשר למילה בצרעת רק להיכא דאמר לקוץ בהרתו קא מתכוין הא לא"ה הוי דבר שאינו מתכוין ומותר כיון דמתכוין למצות מילה וה"נ אמאי א"י לשרוף המטלית תכף כיון שדינו בשריפה ועוסק במצותו הוי אינו מתכוין לטהרה

יש לחקור בטולה מן המוסגר בטהור וצבע את המטלית כיון דאמרינן בגד המוסגר שצבעו טהור אם אח"כ חזר הנגע לבגד הראשון אם שורף המטלית להרמב"ם ז"ל דבעלמא הטולה מן המוסגר בטהור חזר לבגד הראשון שורף את המטלית והכא כיון שצבעו ובגד המוסגר שצבעו טהור או כיון דחשיב המטלית והבגד הראשון כבגד אחד דאם חזר לבגד שורף את המטלית ואותו הבגד הראשון לא צבע הוי כבגד מקצתו לבן ומקצתו צבוע דאם נטמא הלבן שורף את הכל

יג) בנגעי בתים בעינן שיהא הבית מרובע ושיהיה בו עצים ואבנים ועפר דכתיב ונתץ את הבית את אבניו את עציו ואת עפרו ואמרינן בפי"ב דלבנים ושיש אין מטמאין בנגעים ע"ש ויש לדון בבית שיש בו עצים ואבנים ועפר ויש בו ג"כ שיש או לבנים כשהוא נותץ הבית אם נתצין עמו אם דאינן בכלל נתיצה כלל כיון שאין מטמאין בנגעים, והנה אמרינן בחולין (קכ"ט) דבית שסככו בזרעים בטלו והיינו דמטמא בנגעים כמ"ש רש"י ז"ל שם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ד בית שסככו בזרעים בטלן הואיל ומשמשין תשמיש עץ ה"ה כעץ ואם נטמא הבית נטמאו עמו טומאה חמורה ע"ש אך בזה הרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכתב בפ"א מהל' כלים הי"ג ובעוד מקומות דכל גידולי קרקע בכלל עץ לענין טומאה והעושה כלי מכ"ד מגידולי קרקע י"ל דין כ"ע א"כ ה"נ הכא דכיון ששמשו מעשה עץ ובטלו מתורת אוכל דינן כעץ אף לענין נגעים ומטמאים עם כל הבית אך התוס' שבת (ס"ו ע"א) ד"ה כוורת ס"ל דרק קשין חשיב כעץ לטומאה משום דעץ שאכל אדה"ר חטה היתה ע"ש והכא קתני בית שסככו בזרעים סתם ומשמע בכל זרעים וצ"ל נהי דאין מטמא בנגעים רק עצים ואבנים ועפר מיהו כשנראה הנגע בהם וכשבא לנתוץ נותץ כל הבית וכמו בבגד שמקצתו לבן ומקצתו צבוע אף דאין מקום הצבוע ראוי לטמא בנגעים מ"מ כשנראה הנגע בהלבן וצריך לשרוף הבגד צריך לשרוף את כולו וכן נראה מההיא דפי"ג מ"ג דאמרינן דכשהוא נותץ מציל על המלבנים ופי' הרע"ב ז"ל דהיינו לבנים המסודרים על הגג דצריכים קצת לבית ע"ש ונראה מזה דאם הוי הלבנים מהבנין עצמו נתצין עמו מיהו הרא"ש פי' שם בענין אחר ע"ש, והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל העצים והאבנים והעפר מטמאין בנגעים ומצטרפין עם הנגע והנגע פושה לתוכן וכשהוא נותץ את הבית נתצין עמו ע"ש והיינו אם נראה נגע כאחד מהם כגוף בהעצים לחוד האבנים והעפר טעונין נתיצה כמה שפ' הר"ש ז"ל שם ומשמע מזה דדוקא הני נתצין עמו אבל לבנים או שיש אין נתצין עמו

אמרינן ביומא י"ב רי"א אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד דאין ביהמ"ק מטמא בנגעים לפי שמקום המקדש לא נתחלק לשבטים ויש לעיין תי"ל דביהמ"ק היה של שיש כדאמרינן בפ"ק דב"ב ושיש אינו מטמא בנגעים וצ"ל דאשמועינן דאם לא יעשו משיש ג"כ לא יטמא בנגעים דשיש הוא רק להידור מצוה והנה מוכח מזה דביהמ"ק היו לו חלונות דלא אשכחן בשום מקום שהיו שם חלונות דאם לא היו חלונות תי"ל דבית שאי"ל חלונות אינו מטמא בנגעים ובבית קה"ק ודאי לא היו שם חלונות כדאמרינן בירושלמי יומא פ"ה ה"ג דבבית הראשון היה כ"ג מהלך לאור הארון ומשניטל ארון היה מגשש ע"ש

הביא הר"ש ז"ל פי"ג מ"ד מהתוספתא רוח אחת כולה מנוגעת ה"ז חולץ אותו הרוח ואין מחייבין אותו לבנות רוח אחרת תחתיה ואם בנאה ונראה בו נגע יראה בתחילה וכתב הר"ש ז"ל הטעם דאין בית טעון נתיצה על הנגע החוזר אלא היכא דמחייב לבנות אחר במקומו אבל הכא דלא מחייב ה"ל כבית חדש ונגע אחר ע"ש אך עדיין יש לעיין על הטעם אמאי אין מחייבין אותו לבנות ונראה לומר דאדרבה דזה דאם בנאה ונראה בו נגע יראה בתחילה הוא בפשוטו כיון שיהא הבית ראוי לנגעים בעינן שיהיה לו ד' קירות וכיון דרוח אחת נחלצה א"כ אין הבית תו ראוי לטמא בנגעים וכשבנה אח"כ הרוח הוי כבית חדש וכמו בבגד כשהיה פחות מגע"ג ואח"כ השלים חשיב עתה כבגד חדש ובגד המוסגר שקצצו ועשאו מוכין פחות מגע"ג דטהור אם אח"כ ישלים עליו ויראה בו נגע יהיה דינו שיראה בתחילה ובית בג' רוחות הוי כמו בבגד פחות מגע"ג דמחוסר לו שיעור הראוי לקבל טומאה רק זה דאין מחייבין אותו לבנות הוא משום כיון שאם יבנה ויראה אח"כ נגע יראה בתחילה מש"ה אין מחייבין אותו לבנות הרוח דזה דמחייבין אותו בעלמא לבנות במקומו הוא משום חזרת הנגע דאם יחזור יהיה טעון נתיצה אבל הכא דיראה בתחילה ליכא חיוב לבנות, ונראה דאם היה הנגע על מקצת הרוח אך בעפר היה כולו דלא היה באותו הרוח עפר אחר חוץ ממקום הנגע וכשהוא חולץ כיון דאין עוד עפר באותו הרוח וא"כ כל הבית אינו ראוי עוד לנגע דבעינן בכל הד' קירות עצים ואבנים ועפר א"כ אם בנאה אח"כ יראה בתחילה וא"כ אין מחייבין אותו לבנות, [אמרינן פי"ב מ"ג לר"ע דבעינן ב' גריסין על ב' אבנים והנה יש לחקור זה דאמרינן החוזר ב' גריסין ולא בעינן דוקא שיחזור על אותן האבנים אלא בכל הבית כדאמרינן בת"כ אי בעינן ג"כ דוקא שיחזור על ב' אבנים או סגי על אבן אחד]

כתב הרמב"ם ז"ל פט"ז מ"ד המאהיל בידו על אבן המנוגעת או שהאהילה עליו טהור עד שיגע ע"ש והוא מהתוספתא ואמרינן שם עלה ור"ש מטמא והנה בזבים צ"ג אמרינן ומודה ר"ע בהזאה שהעבירה ע"ג כ"ח טמא וכו' שאי"ל דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילין לאתויי אבן המנוגעת ע"ש אלמא אבן המנוגעת מטמא למעלה כלמטה ונראה היה לומר דההיא דזבחים לא תלוי בהפלוגתא בהתוספתא דנגעים דלכ"ע אבן המנוגעת מטמא מלמעלה כלמטה ואם העביר איזה דבר עליה כההיא דזבחים שהעביר ההזאה עליה לכ"ע נטמא וזה דהאהיל בידו על אבן המנוגעת דטהור הוא משום דהאהיל רק בידו דאף הנכנס לבית המנוגע וכן הנכנס לאהל שבו אבן המנוגעת צריך ראשו ורובו א"כ האהיל בידו על האבן לא עדיף מהושיט ידו לאהל שבו האבן דטהור וזה שהאהילה האבן המנוגעת עליו דטהור ג"כ מיירי שהאהילה על ידו וכדקתני בהתוספתא שם המאהיל ידו על האבן המנוגע בין מלמעלה בין מלמטה טהור וכו' אך בזבין פ"ה מ"ה אמרינן ככר של תרומה שהיה נתון ע"ג משכב והנייר בינתים בין מלמעלן בין מלמטן טהור וכן באבן המנוגעת טהור ר"ש מטמא בזו וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם ז"ל ואין הלכה כר"ש אשר אמר כי אבן המנוגעת לפי שהוא מקומה נימא הכי דבארנו בנגעים שהיא מטמאה את התרומה בהיותה עליה ואעפ"י שלא