מקדש דוד חלק ג פה

גרסינן בתוספתא פ"ד נתק וחוט יוצא הימנו ב' נתקין וחוט יוצא מזה לזה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקקין לטמא בשער צהוב דק ובפשיון להציל בצימוח אבל במשואר אינו מציל עד שיהיה בו רוחב כגריס ראב"ש אומר כשם שאינו מציל בשיור עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקין לטמא בשער צהוב דק ובפשיון להציל בצימוח עד שיהא בו רוחב כגריס ע"ש, והנה יש לעיין למה צריך לענין להציל במשואר שיהא בו רוחב כגריס בשלמא התם לענין מחיה שפיר בעינן שיהא שם כגריס כיון דמחיה כעדשה ב' שערות על ב' שערות וצריכה להיות מבוצרת א"כ זהו שיעור כגריס ב' שערות על ב' שערות ושיעור ב' שערות מקפתה מכל צד אבל הכא לענין להציל במשואר נהי דבעינן ג"כ מבוצר מ"מ השער שחור צריך להיות רק ב' שערות וא"צ להיות ב' שערות על ב' שערות וא"כ אף חבוצרין ששיעור ב' שערות מקפתן מכל צד אכתי ליכא ל"ו שערות שהוא שיעור של גריס [וזה דבעינן בעלמא נתק כגריס הוא מההיקש דנגע הנתק מה נגע כגריס אף נתק כגריס כדאמרינן בת"כ], ואפשר זה דקתני בתוספתא עד שיהא בו רוחב כגריס ולא קתני עד שיהא בו כגריס א"צ להיות כגריס רק רוחב כגריס דבמקום הב' שערות השחורות צריך להיות שיעור ב' שערות מימינן וב' שערות משמאלן כדי שיהא מבוצר וזהו רוחב כגריס שיעור ו' שערות אבל באורך א"צ כגריס אך גבי מחיה קתני נמי כהאי לישנא עד שיהא בו רוחב כגריס והתם ודאי רוחב לאו דוקא דבעינן שיהא כגריס שלם וצ"ע בזה

יב) הבגדים מטמאין בנגעים ואינו מטמא אלא צמר ופשתים והצבועים אינן מטמאין בנגעים העורות מטמאין בנגעים עורות הים אין מטמאין ואם חיבר להן מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא, והנה כה"ג אמרינן בכלים פי"ז מי"ג גם לשאר טומאות דמה שבים טהור ואם חיבר לה מן הגדל בארץ אפילו חוט ואפילו משיחה טמא ע"ש, כתב הר"י מסמפונט דזה דחיבר לה מן הגדל ביבשה טמא היינו דרק מה שהוא מהיבשה טמא ולא מה שהוא מן הים והמל"מ פ"א מה' כלים הקשה עליו לפמ"ש המהר"ם ז"ל דבעינן שיהא בגדל ביבשה גע"ג א"כ מאי איצטריך דאם חיבר לה מן הגדל ביבשה דטמא כיון שיש בהגדל ביבשה שיעור טומאה פשיטא דהוא טמא ותי' שם דאצטריך דחשיב חיבור ואם נגע במה שבים נטמא מה שביבשה ע"ש אך זה שייך רק לענין שאר טומאות שמקבל מה שביבשה טומאה ע"י נגיעת הטומאה במה שבים אבל זה דתנן גבי נגעים נמי כה"ג קשה הא שם ל"ש זה דאין טומאתו ע"י מגע א"כ למאי אצטריך שאם חיבר לה מן הגדל ביבשה דטמא ונראה דבנגעים ג"כ הוי נפקותא דנ"מ לענין פשיון דאם מה שגדל בים מפסיק בין הגדל ביבשה מ"מ פושה מזה לזה ואע"ג דמה שגדל בים אינו ראוי ליטמא בנגעים דהוי כמו בגד של פספסין שפושה מזה לזה היינו מלבן ללבן ואף שהצבוע מפסיק באמצע והצבוע אינו ראוי לנגעים ואשמועינן הכא דחשיב חיבור מה שבים למה שביבשה כמ"ש המל"מ וכיון דהוי חיבור א"כ בגד אחד הוא ופושה מזה לזה אף שמה שבים מפסיק

והנה לענין חיבור שאני נגעים משאר טומאות דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"א מי"א חומר בטומאת מת מבנגעים כו' חיבורין לטומאת מת ואין חיבורין לנגעים ופי' הר"ש ז"ל כגון ההיא דשני דפי חלוק דנראה נגע באחד מהן הרי השני טהור כדאמרינן שם מ"ט ע"ש היינו אע"ג דבכה"ג בשאר טומאות הוי חיבור בנגעים אינו חיבור ונראה הטעם דשאני נגעים לענין זה משאר טומאות משום דחיבור שייך רק לענין מגע או אהל דנגיעתו בזה חשיב ג"כ לנגיעה בזה היינו דהוי כמו שנגע אף בזה וכן המאהיל ע"ז הוי כהאהיל ע"ז אבל בנגעים דאין זה טומאה בשביל איזה מעשה רק בגד שיש בו נגע טמא א"כ חיבור כזה שאינו עושה אותו לבגד אחד אף דהוי חיבור לזה ל"ש זה לענין נגעים כיון דבזה הבגד ליכא נגע, והנה אמרינן בתוספתא לר' נחמיה דתפירה לא חשיב חיבור לענין נגעים ואף דבכל הטומאות תפירה חיבור דרק בגד שהוא תפור בכלאים אמרינן דחיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה משום דסופו לקורעו אבל כל תפירה חיבור לכאן ולכאן ולא אשכחן ר' נחמיה דפליג עלה ונראה דזהו הטעם דלנגעים מהני רק חיבור כזה שעושה אותן לבגד אחד ממש וס"ל לר"נ דתפירה לא משוי ליה לבגד אחד ממש אבל בשאר טומאות דבעינן רק שיהא חשיב חיבור זה לזה מהני תפירה, והנה הר"ש ז"ל בכלים פי"ט מ"א הביא מהתוספתא דטולה חוט הוי חיבור בשאר כלים ולא בכ"ח משום דאין חיבור בכ"ח ע"ש ונראה דהתם הטעם כיון דכ"ח מטמא מתוכו ולא מגבו ואע"ג דלעולם הנוגע במקצת דבר חשיב נגיעה בכולו א"כ בנוגע בגבו הא איכא נגיעה אף בתוכו מדין חיבור שהרי גבו מחובר לתוכו וע"כ דבכ"ח ל"ש חיבור כיון דבעינן מתוכו בעינן שיגע בתוכו ממש וא"כ הטולה בו חוט ונגע בחוט כיון דלא נגע בתוך הכלי טהור, [יש לחקור באלו שעורותיהן כבשרן וכו' וכולן שעיבדן כו' אם לאחר שעבדן אם י"ל דין עור לטמא בנגעים]

אמרינן פי"ב מ"ב בגד שלא ארג בו גע"ג ונראה בו נגע ואח"כ ארג בו גע"ג טהור ע"ש דאף מכאן ולהבא טהור דהוי דומיא בנגעי אדם בנולד בעכו"ם ונתגייר דטהור כיון דבשעה שנולד הנגע לא היה ראוי לקבל טומאה מיהו התם איכא פלוגתא בשינה אח"כ את מראהו וס"ל לר"ע בשינה את מראיו דיראה בתחילה והכא לא מפלגינן ואפילו אם נשתנה אח"כ הנגע כשהשלים גע"ג מירקרק לאדמדם ג"כ טהור ונראה הטעם כיון דהנגע הראשון שנולד כשהיה פחות מגע"ג אין תורת נגע כלל וכשהיה ירקרק או אדמדם הוי כצבוע בידי שמים דאינו מטמא בנגעים כלל א"כ אותו המקום של הנגע אינו ראוי לטמא בנגעים עוד

אמרינן בתוספתא בגד המוסגר צבעו או שמכרו לעכו"ם טהור היינו לאחר שקרע ממנו הנגע צבעו או מכרו כמ"ש הר"ש ז"ל, והנה יש לחקור אם חזר ולקחו מן העכו"ם אם חזר לדינו לענין שאם יחזור הנגע ישרוף ולא יהיה הדין דיראה בתחילה כשאר קונה כלי מן העכו"ם דבגד של עכו"ם אין זה טהרה גמורה דהר"ש ז"ל כתב דמש"ה הלוקח בגד מנוגע מן העכו"ם יראה בתחילה ועכו"ם שנולד נגע בגופו ונתגייר אמרינן דטהור דל"ד דהכא האי בגד חזי לנגעים אלא שרשות עכו"ם מעכב ע"ש היינו דמה שהבגד של עכו"ם אין זה שאין הבגד ראוי כלל לנגעים רק שרשות עכו"ם מונע לעשות בו דינים המפורשין בנגעים וכשבא לרשות ישראל עושין בו דינא דיראה לכהן א"כ אפשר ה"ה בבגד המוסגר שמכרו לעכו"ם אף דבהיותו ברשות עכו"ם ליכא עליו דינים של טומאה אבל על עצם הבגד לא נולדו ג"כ דיני טהרה וכשחזר ולקחו חזר לדינו

אמרינן פי"א מ"ח דשיעור שתי וערב לטמא בנגעים כדי לארוג בו גע"ג ע"ש, והנה יש לחקור לר"ש דס"ל בעלמא דגע"ג שאמרו חוץ מן המלל אם גם הכא כן, והנה בשבת כ"ט כתב רש"י ז"ל טעמו של ר"ש דכיון דדרך תופרי בגדים למלול וגע"ג סופו לתפור לטלאי בבגד עני לכן אחשביה להיות כלי הלכך צריך להיות בו יותר כשיעור המלל כדי שיהא הטלאי לבגד גע"ג ולרבנן דגע"ג מכוונות משום דבהכי אחשביה אע"ג דכשיתפור לא הוי גע"ג ע"ש היינו דר"ש אזיל בתר לבסוף דבעינן דכשיתפור יהיה בו גע"ג ורבנן אזלי בתר השתא אך זה שייך רק בגע"ג ממש דחשיבותו מחמת דעומד לעשות טלאי לבגד אזל ר"ש בתר לבסוף אבל בשתי וערב זה דבעינן כדי לארוג בהם גע"ג אין זה דחשיבותו מפני שעומד לארוג בו גע"ג דהא אפילו כולו שתי או כולו ערב ג"כ טמא אף דאינו ראוי לארוג בו גע"ג רק הוי שיעורא