מקדש דוד חלק ג פג

כשנולדה הבהרת הושחרו ושוב נתלבנו אי טמא דכיון שהשער לבן היו קודם הבהרת ולא היו סימן טומאה א"כ מה שהושחרו לא מעלה ולא מוריד וה"ה כמו שהיו וכשנתלבנו אח"כ וחזרו כמו שהיו קודם לא נולד בהם כלום דחזרו כמו שהיו קודם או אפשר דמ"מ כיון דהושחרו בינתים ונהפכו אח"כ ללבן חשיב הפכתן הבהרת, והנה אי נימא כן אתי שפיר בשער לבן שקדם לבהרת דאינו ממעט הבהרת מכגריס דהוי מין טומאה בבהרת זו דאפשר להם להשחיר ולחזור ללבן

והנה בפ"ד מ"ד אמרינן דזה דבהרת ובה שער לבן או שער שחור אין חוששין שמא מיעט השער את הבהרת מפני שאין בו ממש וכתב בפה"מ לפי ששיעור הנקב אשר יוצא ממנו השער מעט מזעיר ואין לו שיעור מוחש עכ"ל וקשה אמאי אין בו ממש הא שיעור כגריס הוא ל"ו שערות ואם היו בהבהרת ט"ז שערות ה"ה חצי גריס ונראה דזה דכגריס הוא ל"ו שערות הוא עם מה שביניהם אבל בבהרת ובו שער שחור דמה שביניהם הוא בהרת דרק במקום השערות עצמן ליכא בהרת ומקום השערות עצמן אי"ב ממש, והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בגילוח הנתק דמשייר ב' שערות סביבות הנתק כדי שיהא הפשיון ניכר ול"ל ב' שערות בשערה אחת סגי דהא פשיון אי"ל שיעור א"כ ניכר הפשיון אם ינתקו ולפ"ז אפשר דאם ינתק שערה אחת אין זה פשיון אף דפשיון הוא כ"ש מ"מ מקום שערה אחת אי"ב ממש כלל ואין זה פשיון אבל כשמשייר ב' שערות וינתקו א"כ אף מה שביניהם הוא נתק והוי פשיון שיש בו ממש

י) אמרינן ברפ"ז אלו בהרות טהורות כו' השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת ונעשו צרבת וחיו ראב"י מטמא שתתילתן וסופן טמא וחכמים מטהרין וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו בהיותו כדין עור הבשר קודם שתתפשט בעור ותהיה בהרת טמאה בלי ספק ואחר זה נולד צרבת אשר טהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר בחידוש השחין או המכוה כמו שהתבאר כו' עוד חיו השחין והמכוה ר"ל שחזרו לדין עור הבשר וחזר זה הנגע טמא וחכמים מטהרין לפי שהם אומרים מאשר נדחה כו' עכ"ל, והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל בפ"ט הסגירו בשחין ולבסוף שבוע נעשה עור הבשר בעור הבשר ולבסוף שבוע נעשה שחין יראה בתחילה ע"ש וקשה אמאי הכא חכמים מטהרין לגמרי דכשנולד הנגע בעור הבשר ואח"כ נעשה שחין אין חכמים מטהרין לגמרי אלא יראה בתחילה א"כ כשחזר עוד הפעם לעור הבשר אמאי מטהרין אותו לגמרי ומה שייך הואיל ואידחי בינתים הא אף בינתים לא אידחי להיות טהור לגמרי ונראה דזה דאמרינן הכא שנדחה בינתים הוא משום דאי אפשר להיות צרבת השחין או המכוה אא"כ היה קודם מורדין דהא צרבת השחין נפקא לן בת"כ מדכתיב כי יהיה בו שחין ונרפא א"כ כשנולד הבהרת בעור הבשר ואח"כ נעשה שחין א"כ כשהיה מורד אז נטהר לגמרי וכיון שנדחה שוב אינו מטמא וזה דאמרינן בתוספתא דהסגירו בעור הבשר ובסוף שבוע נעשה שחין או מכוה דיראה בתחילה ואינו טהור לגמרי ואע"ג דהיה מורד בינתים הסגר שאני דבהסגר לא משגחינן כלל מה שנעשה בתוך ימי הסגר דאפילו הלכה לגמרי הבהרת וחזרה דודאי נטהרה בינתים אמרינן דה"ה כמות שהיתה דבהסגר משגחינן רק על תחילת ההסגר ועל סופו ולא ע"מ שנעשה בינתים וכיון שהסגירו בעור הבשר ואח"כ נעשה צרבת השחין תראה בתחילה וזה שהיה מורד בינתים לאו כלום הוא, ובזה מתיישב מה שהקשה הר"ש ז"ל בפ"ט ממה דאמרינן בת"כ והיה במקום השחין שאת לבנה שיקדים השחין לשאת ולא שיקדים השאת לשחין ראב"י אומר קרוי הוא במקומו עד שלא בא לשם כיצד היה בעור של הבשר עד שלא נעשה שחין ונעשה שחין ראב"י מטמא וחכמים מטהרין והקשה הר"ש ז"ל הא בתוספתא אמרינן דחכ"א יראה בתחילה וכאן חכמים מטהרין ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דרק בההיא דתוספתא דמיירי בהסגר דהסגירו בעור הבשר ולבסוף שבוע נעשה שחין ובהסגר לא משגחינן ע"מ שנעשה בתוך ימי הסגר יראה בתחילה אבל ההיא דת"כ דלא מיירי בהסגר כיון שנולד בעור הבשר ואח"כ נעשה שחין כיון שהיה מורדין בינתים ונטהר בינתים שוב אינו מטמא וכחכמים דהכא במתני' דכיון דנדחה בינתים טהור דהא הוי ממש כמתני' דהכא דמה אם חזר עוד הפעם לעור הבשר כמו שהיה מטהרים חכמים משום, טהרה שבינתים כ"ש בלא חזר, והנה זה דנקט במתני' דחזרו לעור הבשר לרבנן אצטריך דאף כשחזרו לעור הבשר מטהרין אבל לראב"י אף שלא חזר לעור הבשר ג"כ טמא דכל שנולד הנגע בעור הבשר ואח"כ נעשה צרבת השחין מטמא ראב"י כדאמרינן בת"כ וזה דקאמר ראב"י במתני' מפני שתחילתן וסופן טמא אצטריך רק משום אידך דחשיב התם כגון הראש והזקן עד שלא העלו שער כו'

אמרינן במתני' שם נולד בהרת בשחין ובמכוה ובקדח המורדין ואח"כ נעשה צרבת טהור ויש לעיין איך אפשר להיות צרעת במורדין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה ה"א דמורדין היינו שנפשט העור מחמת המכוה ע"ש וצרעת היינו שילבין מקום מן העור כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש הל' ט"צ וכיון דליכא עור כלל מה שייך צרעת שם, והנה אמרינן בנגעים פ"ו אלו מקומות שאין מטמאין בבהרת וקא חשיב התם נמי הצפורן וכתב הר"ש ז"ל משום דאינו עור בשר ע"ש ומדאצטריך לאשמועינן נראה דשייך בהרת אף שלא על העור רק דטהור דבעינן עור בשר ואפשר דזהו הטעם דשחין ומכוה המורדין טהור משום דליכא עור ונגע בעינן דוקא בעור מ"מ זה מהני מה שנולד הבהרת במורדין שאם נעשו אח"כ צרבת ונעשה עור ועתה הנגע על העור דטהור אף עתה כיון שהיה הנגע שם קודם על הבשר

יא) כתב הרמב"ם ז"ל רפ"ח נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער שבהם מעיקרו וישאר המקום פנוי וזה הוא הנקרא נתק כו' בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק כו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אין מהתוספתא נראה שיש שינוי בעור הנתק אבל ממד"ר ת"כ נראה שא"צ שינוי העור כלל ע"ש, והנה הר"ש ז"ל פ"י מ"י כתב דהחילוק בין נתק לקרחת וגבחת דנתק חוזר ומגדל שער אבל קרחת וגבחת אין מגדלין שער לעולם והכ"מ רפ"ח כתב להרמב"ם ז"ל דנקרח קצת הראש הוא נתק דקרחת וגבחת ונתק אחד הוא אלא כשיש בו בהרת נידון כדין הנזכר שם וכשאין בהרת נידון בשער צהוב דק ופשיון ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן בבכורות רפ"ז דהקורח פסול לעבודה איזה קרח כל שאי"ל שיטה של שער מוקפת מאזן לאזן ואם י"ל ה"ז כשר ע"ש ואי קרחת שנקרח מקצת הראש אף שאין שם כלום הוי נתק א"כ הו"ל מצורע ופסול לעבודה ובשי"ל שיטה של שער מוקפת מאזן לאזן אמאי כשר ואי מיירי שבא אצל כהן והסגירו ב' הסגרות ועמד בעיניו דנטהר מ"מ הא אמרינן בשבת (קל"ב) דאף בנגעים טהורים פסול לעבודה והיינו עמד בעיניו כמ"ש התוס' ריש שבועות, והנה שיטת הרמב"ן ז"ל דנ"מ בין קרחת לנתק שהנתק הוא שימרט אמצעות הראש והשער מקיף את הנתק מכל צד וקרחת וגבחת הוא בשימרט אחורי הראש או לפאת פניו כולו, והנה אף ע"ז יש לעיין מההיא דבכורות דאמרינן שם בגמרא דאם מוקף שיטה של שער בין מלפניו בין מלאחריו כשר ולא חשבינן ליה למצורע דפסול לעבודה

והנה בנתק שער שחור הוא סימן טהרה אחד הצומח ואחד המשואר רק במשואר בעינן שיהא מבוצר והצומח אף מן הצד הוא סימן טהרה אמרינן בת"כ ושער שחור צמח בו כו' אין לי אלא צומח בתחילה ומשואר בסוף מניין למשואר בתחילה וצומח בסוף כו' והקשה הר"ש ז"ל פ"י מ"ג איך משכחת לה משואר בסוף וכתב דמשכחת לה