מקדש דוד חלק ג פ

ששאלו את ר"א בהרת כסלע עלתה לתוך ידו כו' וכתב הכ"מ כתב הראב"ד בהרת שכנסה כו' גבי שאלו את ר"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע להדיא שאם כנסה ואח"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמיד לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כהראב"ד ז"ל מפני שהוא ז"ל בספרו זה מחבר ולא מפרש ע"ש ונראה דל"ק כלל על הרמב"ם ז"ל מההיא דשאלו את ר"א כו' דלפי שמפרש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם במי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין א"ל יסגור א"ל למה כו' א"ל שמא תכנוס ותפשה וכתב שם ז"ל שמא תכנוס ביום ז' עד שתשוב כגריס ויפטור אותו הכהן ואחר זה תפשה בשארית השחין עכ"ל א"כ מיירי התם שכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור והרמב"ם ז"ל בפסקיו שם כתב דכנסה ופשתה שניהם אחר הפטור ה"ה בטהרתו וא"כ אינו ענין לההיא דשאלו את ר"א דס"ל להרמב"ם ז"ל דבפשיון אזלינן בתר שעת הפטור דאם פשתה מראיית הכהן בשעת הפטור חשיב פשיון והכא בכנסה לאחר הפטור ופשתה לכמות שהיתה כיון דלא פשתה יותר משעת הפטור טהור אבל מתני' דשאלו את ר"א דמיירי שכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור כיון דפשתה מכמות שהיתה בשעת הפטור מקרי פשיון וטעם החילוק נראה פשוט דלסימני טומאה בעינן ראיית כהן כמו להנגע עצמו א"כ היכא שכנסה ופשתה שניהם לאחר הפטור דע"כ מיירי דלא הראה לכהן קודם כשכנסה דמה שייך אז ראיית כהן כיון שכבר נפטר דהא מיירי לאחר הפטור וכינוס אינו סימן טומאה אלא אדרבה סימן טהרה א"כ עתה כששוב פשתה לכמות שהיתה ומראה לכהן הרי אין הכהן רואה הפשיון דהנגע הוא עתה כמו שהיה בשעת ראיית הכהן בשעת הפטור וזה שאומר לו המצורע דכנסה ואח"כ פשתה אינה כלום דהא אמרינן דאין כהן אחר יכול לטמא בפשיון ואמאי לומר לו המצורע שפשה וע"כ דצריך שיכיר הכהן הפשיון וזהו ראיית הפשיון א"כ הכא כשכנסה ופשתה אין הכהן רואה הפשיון אבל כשכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור הרי הכהן רואה הפשיון שפשה מכמות שהיתה בשעת ראייתו בשעת הפטור, והנה גבי נתקים כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח הי"ג הבא כולו נתוק ונולדו לו שער שחור טהור הלך השער שחור טמא משום פשיון ע"ש ואע"ג דה"נ הוי כנסה ופשתה דכשנולד שער שחור כנסה וכשהלך פשתה והוי פשיון ואף דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד דכנסה ופשתה אין זה פשיון ולפמ"ש שפיר דהתם נמי מיירי שנולד השער שחור בימי הסגר כדאמרינן בתוספתא שהביא הראב"ד ז"ל שם ועיין בכ"מ שם ובזה שכנסה בתוך ימי הסגר ופשתה לאחר הסגר אף להרמב"ם ז"ל הוי פשיון וכההיא דשאלו את ר"א כיון דהיתה ראיית כהן באמצע

ואדרבה יש לעיין מ"ט דר"ע דמטמא בכנסה ופשתה שניהם לאחר הפטור הא ליכא ראיית כהן והנה הר"ש ז"ל פ"ד מ"ז כתב בלשון אחד דבעינן בפני הכהן עצמו שפשתה וכנסה, והנה בפשתה וכנסה לכמות שהיה דמטמא ג"כ ר"ע יש לעיין טובא ממ"נ אי לא חשבת כלל מה שבינתים וחשבינן רק כמה שהיתה קודם וכמה שהיא עתה הרי הנגע עתה כתחילתה וליכא פשיון ואי חשבינן מה שפשתה בינתים לפשיון א"כ הרי עתה כשכנסה הרי הלך הפשיון וכל פשיון שהלך טהור וצ"ל דזה דאמרינן דאם הלך הפשיון טהור הוא דוקא כשכבר החליטו הכהן בפשיון והלך הפשיון טהור והכא מיירי שלא החליטו הכהן בינתים דאין הילוך הפשיון מטהר רק אחר שהוחלט בו אך דוחק גדול הוא דאם לא הוחלט בינתים איך יכול הכהן להחליטו עתה בפשיון שכבר הלך לו, והנה הכ"מ כתב שם בפשתה וכנסה דאין טעם להחליט ע"ש ונראה דהוקשה לו זה והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ מפרש דר"ע פליג ג"כ בתוך ימי הסגר אם פשה באמצע הסגר ובסוף הסגר חזר לכמות שהיה ע"ש והנה יש לעיין דהא ר"ע גופיה קאמר בפ"ז מ"ד בתולש סימני טומאה בתוך הסגרו דטהור לפי שלא טמאו הכהן והיינו דבתוך ימי הסגרו נולדו לו סימני טומאה ותלשן וטהור אף מדרבנן דלא קנסינן ליה וכ"ש דטהור מדאורייתא ואף שנולדו בו סימני טומאה בתוך הסגר ולא טמאו הכהן בהם אם תלשן בתוך ההסגר טהור וכ"ש שהלכו מאליהן הסימני טומאה בתוך הסגר דטהור וא"כ פשתה וכנסה בתוך ימי הסגר לר"ע אמאי טמא ומ"ש פשיון משאר סימני טומאה ועוד קשה דאמרינן בפ"ק רע"א חל להיות בתוך השבת מעבירין אותו אחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד להקל כו' היה בו פשיון והלך לו פשיון כו' דטהור ע"ש ומוכח דלר"ע אם בתוך ימי ההסגר פשתה וכנסה טהור וצע"ג

ובעיקר בפשתה וכנסה דמטמא ר"ע וכתב הכ"מ דאין טעם להחליט כתב ע"ז התי"ט פ"ד מ"ז דסברת ר"ע היא דהתורה לא הקפידה אלא על שתפשה וזהו דדייק הרמב"ם ז"ל בפירושו שכתב שהנגע כבר נמשך בגוף ע"ש והנה לפ"ז בהא פליגי ר"ע ורבנן דלרבנן פשיון הוי כשאר סימני טומאה כמו שער לבן ומחיה דכשעודם בו טמא וכשהלכו להם טהור דעמידתן זהו מטמאתו ומש"ה כשהלכו להם טהור ה"נ בפשיון וכשפשה ואח"כ כנס טהור ור"ע ס"ל דשאני בזה פשיון משאר סימני טומאה דאין עמידת הפשיון המטמא אלא מה שפשה בגוף היא המטמא ואפילו הלך לו וי"ל דר"ע ורבנן בהא לטעמייהו אזלי דר"ע ס"ל בפ"ד מ"ט בבהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלכה מן האום כחצי גריס טמא דחשיב האום והפשיון אחד והפשיון נעשה אום ומצטרפת עם מה שנשאר מן האום לכגריס א"כ דין פשיון הוא רק בהרגע שפשה ואח"כ נעשית אום כמו הבהרת עצמה א"כ אי אפשר לומר שעמידת הפשיון הוא המטמא דאח"כ ליכא פשיון כלל דבטל שמו ממנו ועתה הוא בהרת גדולה א"כ ליכא חילוק בין הלך הפשיון אח"כ ללא הלך כיון דבלא"ה אין עוד תורת פשיון עליו אבל רבנן סברי התם דאין הפשיון מצטרף עם האום דלעולם מה שהיה קודם חשיב אום ומה שפשה הוי פשיון א"כ שפיר ס"ל דפשיון הוי כשאר סימני טומאה דעמידתן בבהרת זהו המטמא אותה והיכא שפשתה וכנסה בתוך ימי הסגר ודאי אף ר"ע מודה שאין זה פשיון וכמה שהוכחנו לעיל והטעם הוא דכ"מ שנעשה בתוך ימי הסגר לא משגחינן כלל דאפילו הלכה וחזרה בתוך ימי הסגר ה"ה כמות שהיתה

והנה לשיטת הראב"ד ז"ל בכנסה ופשתה דמפרש פלוגתייהו דר"ע ורבנן בבהרת כגריס וכנסה ואח"כ פשתה יש לעיין מ"ט דר"ע דמטמא דכיון דכנסה ונעשית פחות מכגריס הרי הלכה הנגע ואח"כ כשפשה והיא עתה כגריס ה"ז נגע חדש ותראה בתחילה וכמו הלכה וחזרה לאחר הפטור וצ"ל דר"ע לטעמיה דס"ל בפ"ה מ"ג בשער הפקודה בהלכה הבהרת וחזרה דהשער לבן אינו מטמא דמקרי שהפכתה חברתה דבהרת אחרת היא אבל אם נפחתה מכגריס וחזר לכגריס ס"ל לר"ע שם דהשער לבן של קודם מטמא דאם נפחתה מכגריס וחזרה לא חשיב לה ר"ע לנגע אחר ולא הוי כהלכה וחזרה מיהו יש לעיין בשער הפקודה עצמה בנפחתה הבהרת מכגריס וחזרה למה צריך ר"ע לשער לבן כלל אמאי לא יטמא משום פשיון דהא ס"ל לר"ע בבהרת כגריס וכנסה וחזרה לכמות שהיתה דחשיב פשיון וצריך לחלק דזה דס"ל לר"ע בבהרת כגריס דכנסה ואח"כ פשתה טמא הוא דוקא לאחר הפטור אבל מתוך החלט כמו התם דהוחלט בשער לבן ואח"כ נפחתה מכגריס ואח"כ חזר לא חשיב פשיון ולפ"ז לאחר הפטור חמיר טפי וצריך ליתן טעם לזה ונראה הטעם דלאחר הפטור כגון שעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו או הלכו סימני טומאה ונשארה הבהרת כגריס וכשראה הכהן וטהרו מ"מ דין בהרת נשאר עליו שהרי פשה לאחר הפטור טמא א"כ בשעת הפטור נעשה דין על הנגע אף שטהורה עתה שאם תפשה אח"כ תטמא ומה שכנס ופשה ס"ל לר"ע