מקדש דוד חלק ג עט

תחתיה טמא ע"ש ויש לעיין הא אפילו אם לא הלכה לה הבהרת הראשונה ונשארה במקומה מ"מ איך אפשר לטמא משום פשיון שמא אחרת נסמכה לה ואין זה פשיון, והנה זה דלא חיישינן שמא הלכה ובאה אחרת במקומה הוא משום דמוקמינן אחזקת הגוף שלא הלכה הבהרת אבל על מה שנתוסף יש לעיין איך אפשר לטמאותו משום פשיון מספק שמא אחרת נסמכה לה דמנ"ל שהתחילה לפוש מצד הבהרת דילמא מצד אחר ואחרת היא ובזה ל"ש חזקת הגוף ואפשר משום דקרוב יותר שהבהרת הישנה פשתה ולא שנולדה בהרת אחרת

והנה המשנה אחרונה מפרש ההיא דבהרת כגריס והסגירה ובסוף שבוע ה"ה כסלע ספק שהיא היא ספק אחרת באה תחתיה דמיירי דאינו מכיר מקום הבהרת ממש והספק שמא אחרת באה סמוך למקום שהיתה שם הראשונה דאם יודע שמקומה ממש ומסופק רק שמא אחרת באה למקום זה אין כאן צד לטהר אפילו אם אחרת היא כדאמרינן פ"ד מ"ז ע"ש היינו דאמרינן שם דבתוך ימי הסגר אפילו הלכה וחזרה ה"ה כמו שהיתה אך דוחק לומר דמשנתינו מיירי באינו מכיר מקום הבהרת הישנה ולפמ"ש הוא בפשוטו דמיירי לעולם שהבהרת כסלע היא במקומה הראשון אך כיון דזה דאמרינן דבהרת שהלכה וחזרה בתוך ימי הסגר ה"ה כמות שהיתה הוא דוקא בחזרה למקומה הראשון כמ"ש הר"ש ז"ל שם א"כ אפילו אם הנגע שהוא כסלע היא על מקומה הראשון היינו שהמקום שהיה שם בהרת כגריס הוא בכלל המקום ששם עתה הבהרת כסלע מ"מ כיון שעתה הבהרת כסלע שיש בו כמה גריסין אם הלכה לה הבהרת הראשונה ונולדה בהרת אצלה ופשתה על מקום הבהרת הראשונה לא הוי כחזרה הבהרת הראשונה כיון שהתחיל לפוש ממקום הבהרת החדשה דחשיבא כנגע חדש שהרי נולדה במקום אחר שדינן הפשיון בתרה א"כ בהסגיר בהרת כגריס ובסוף שבוע ה"ה כסלע אף אם מקום הבהרת שהסגירה בכלל הבהרת כסלע עדיין איכא ספק שמא הלכה הבהרת ואחרת באה תחתיה אצלה ופשתה על מקום הבהרת הראשונה

כתב הראב"ד ז"ל פי"ב מ"ד בפשיון הרחוק דבזה שוים אדם לבתים ובגדים דהפשיון הקרוב בכ"ש והרחוק בכגריס ועיין בכ"מ שם מ"ש בפי' הראב"ד ז"ל לת"כ שדייק זה דאף באדם פשיון הרחוק כגריס מטמא ממה דאמרינן במתני' בשחין ומכוה ובוהק שחולקין בין אום לפשיון ודוקא הנך שאין ראוין לפשיון חולקין בין האום לפשיון אבל עור הבשר שראוי לפשיון אינו חולק בין אום לפשיון והיינו אם הפשיון כגריס דפשיון הרחוק הוא כגריס ע"ש וקשה הא בבגדים אף אם מפסיק מה שאינו ראוי לפשיון ג"כ טמא דאמרינן פי"א מ"ז קייטא שיש בה פספסין צבועים ולבנים פושין מזה לזה היינו מלבן ללבן ואף שהצבוע מפסיק ביניהן ע"ש ואף דהצבוע אינו ראוי לפשיון ומוכח דאם פשיון הרחוק מטמא לא מהני ביה הפסק ומדמהני הפסק באדם צ"ל משום דפשיון הרחוק אינו מטמא בו כלל וכמ"ש התי"ט לשיטת הרמב"ם ז"ל

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ד השחין והמכוה והבוהק ומחיית השחין כו' שהן חולקין בין האום לפשיון אינו סימן טומאה הסגירו והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט עכ"ל, והנה בפ"ק דנגעים בההיא דאין רואין את הנגעים בשבת דיש בזה להקל ולהחמיר כיצד להחמיר כו' התם מיירי שהסגירו ובתוך ימי ההסגר נולד פשיון ושחין או בוהק חולקין בין האום לפשיון ובשבת בסוף ההסגר קודם ראיית הכהן הלכו להם ובשעת ראיית כהן נעשה הפשיון סמוך לאום וטמא והתם הטעם משום דכל מה שנעשה בתוך ימי הסגר לא חשיב כלל דאף אם הלך הנגע לגמרי וחזר בתוך ימי הסגר ה"ה כמו שהיה וכיון שהסגירו בלא פשיון ובסוף ימי ההסגר יש בו פשיון כדינו שהוא סמוך לבהרת טמא אך הרמב"ם ז"ל מיירי שהיה בו קודם הסגר פשיון ושחין ובוהק חולקהו מן האום והסגירו כנגע בלא פשיון ואח"כ הלכו להם וכיון דל"ש פשיון כלל קודם הסגר ומה שייך שהיה בו פשיון ושחין ובוהק חולקהו צ"ל דמיירי בהסגר שני שהיה בו בהסגר ראשון פשיון ושחין ובוהק חולקהו והסגירו שנית כאילו לא פשתה ואח"כ הלכו להם עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט, ויש לעיין כיון בשעה שנולד הפשיון חלקהו השחין או הבוהק ולא היה אז פשיון כ"א כנגע אחר דכל שיש הפסק חשיב כנגע אחר לשיטת הרמב"ם ז"ל דפשיון הרחוק אינו מטמא באדם א"כ עתה כשנתחבר אמאי חשיב פשיון הא שתי בהרות שנתחברו לא חשיב זו פשיון לזו [כאמרינן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת כו' נתמעטה והלכה לה רג"א אם מפנים היא כלה סימן פשיון לפנימית כו' אם מבחוץ היא כלה היינו שהחיצונה התחילה לכסות המחיה עד שכלתה החיצונה טהורה והפנימית להסגיר כמ"ש הר"ש ז"ל שם ואף שנתחברו החיצונה עם הפנימית אין זו פשיון לפנימית] ואפשר היה לומר דהשחין והבוהק שהלכו להם זה גופא חשיב פשיון שעתה נהפכו לבהרת ואע"ג דשחין ומכוה המפסיק מיירי שהיה עליהן בהרת קודם רק כיון שהיו שם שחין או מכוה חשיב הפסק בבהרת שבעור הבשר לפשיון שלו מ"מ אף בכה"ג כיון דתחלה היה שחין או מכוה ועכשיו נהפכו לבהרת של עור הבשר אפשר דזה חשיב פשיון לנגע של עור הבשר אך מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום נראה דהפשיון הראשון זהו חשיב פשיון עתה דאם הפשיון הוא מחמת השחין והבוהק שהלכו להם א"כ ל"ל עד שנמצא הפשיון סמוך לאום אפילו אם לא הלכו רק מקצת השחין והבוהק ג"כ ליטמא, ונראה מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמה שהלך השחין לא חשיב פשיון כיון שהיה שם בהרת אף קודם ובבוהק דודאי הנגע פושה לבוהק כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ג צ"ל דהכא מיירי באופן דהבוהק התחיל להתכסות מהצד השני ובכה"ג לא חשיב פשיון וטמא רק משום דהפשיון הראשון נתחבר עם האום וקשה איך נעשה עתה פשיון מה שהיה קודם נגע בפ"ע וצ"ע

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג בהרת כגריס ובשר חי כעדשה או יותר מקיפה מבחוץ ובהרת שניה מקפת את הבשר החי הרי הבהרת הפנימית להסגיר ובהרת החיצונה להחליט שהרי המחיה באמצעה נתמעט הבשר החי שביניהן או שהלך כולו בין שהיה מתמעט כולה בפנים בין שהיה מתמעט מבחוץ הרי הן כבהרת אחת שאין בה סימן טומאה עכ"ל והיינו כר"ע בפ"ו מ"ה וכפי פי' הרמב"ם ז"ל במשנה שם ע"ש ויש לעיין בטעם הדבר כשכולה מבפנים אמאי לא יהיה זה פשיון לפנימי, ונראה לומר הטעם כיון דהשתא נעשו בהרת אחת כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מקום הפשיון הוא עתה בתוך הבהרת ואין הבהרת פושה לתוכה ובזה פליגי ר"ע ור"ג דר"ג סבר בתר מעיקרא אזלינן וכיון בשעה שפשתה היו ב' בהרות והיה הפשיון חוצה לה טמא ור"ע סבר דאזלינן בתר השתא וכיון דהשתא מקום הפשיון הוא בתוכה אין זה פשיון, אך מלשון פה"מ שם שכתב טעמא דר"ע דכמו שלא נחשוב פשיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה כן לא נחשבה פשיון למחיה שבתוך חברתה כו' נראה דמפרש דכל בשר המוקף בהרת אין המקום ראוי לפשיון לשום נגע

הנה בהרת שכנסה ופשתה או שפשתה וכנסה פלוגתא דר"ע וחכמים בפ"ד מ"ז וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ט בהרת שכנסה אחר הפטור ופשתה לכמות שהיתה ה"ה בטהרתו וכתב הראב"ד ז"ל זו הפסקא במשנה נגעים שר"ע מטמא וחכמים מטהרין ואינה מתיישבת אלא בבהרת כגריס שאם היתה יותר מכגריס לא היו חכמים מטהרים וזו היא השאלה