מקדש דוד חלק ג עז

את המחיה ע"ש אתי שפיר בפשוטו דכיון דס"ל לר"ע דאין המחיה סימן טומאה לחיצונה דאינה מבוצרת אינה מצטרפת עמה לכגריס דהו"ל כמקיה פחותה מכעדשה כיון דלא הוי סימן טומאה אינה מצטרפת לכגריס וכיון דהבהרת החיצונה מקפתה רק כעדשה ליכא כגריס ומש"ה החיצונה טהורה

אמרינן פ"א מ"ה גבי יום ז' של הסגר שחל להיות בשבת דמעבירין אותו לאחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד להקל וכו' היתה בו מחיה והלכה לה וכו' מיעטה השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה וכו' וכתב הר"ש ז"ל שם דמיעטה היינו שפחתה מכעדשה ע"ש ונראה מזה דאם מיעטה השחין והמכוה את המחיה ועדיין נשארה בהמחיה כעדשה טמא וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י גבי המכוה את המחיה דכל שלא הועיל מעשיו אינו לוקה כיצד וכו' כווה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה ע"ש ויש לעיין אמאי טמא הרי נסמכה המכוה להמחיה דבמקום שכווה אין המחיה הנשארת סמוכה לבהרת שהמכוה מפסיקה וכן במיעט השחין את המחיה ונשאר בה כעדשה דבמקום שמיעט הרי נסמך לה השחין וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ה"ג דאם הקיף השחין והמכוה את המחיה או שנסמך אחד מהם למחיה מצדה אינה סימן טומאה ובפ"ז מ"ד הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא דאם סמך שחין למחיה אפילו כ"ש טהור ואי נימא דמיירי הכא שכווה באמצע המחיה ומיעטה אבל ליכא הפסק בין המחיה לבהרת אך נראה דאף בכה"ג טהור דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ו מ"ו גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת דס"ל לר"י דאין המחיה סימן טומאה לחיצונה ואמרינן עלה בתוספתא דס"ל לר"י דרואין את הבהרת הפנימית כאילו היא שחין ואם בא השחין ונכנס לתוך המחיה טהורה כדאמרינן בת"כ ע"ש אלמא בהרת ובתוכה מחיה ובתוך המחיה שחין טהור דהא הכא הבהרת הפנימית בתוך המחיה ורואין אותה כאילו היא שחין וטהור וצ"ע

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ז מ"ד במחיה יתרה מכעדשה וכווה כעדשה והלך המותר טמא דקנסינן ליה משום דטיהר עצמו ע"י כוויה אמר ר"י בד"א שנעשה במותר זה בהרת אבל נעשה במותר זה שחין טהור מפני שנסמך לה השחין ואפילו לא היה כואו היה ג"כ טהור לא קנסינן ליה ע"ש ויש לעיין א"כ אפילו כווה כל המחיה אם נעשה מקצת הבהרת שחין אצל המחיה ג"כ ליטהר דאפילו אי לא היה כואו ג"כ היה טהור דמ"ל נסמך השחין במחיה עצמה או בהבהרת הרי מ"מ השחין מפסיק ואמאי אמרינן בכווה את המחיה דאי"ל טהרה עד שתמעט בהרתו מכגריס הא אם נעשה מקצתה שחין ג"כ ליטהר

ז) אמרינן פ"ח מ"ו פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה ר"מ מטמא וחכ"א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף דר"מ ס"ל דאם חזר בו כמראה בוהק ואף פחות מכעדשה ג"כ הוי סימן טומאה בסוף ורבנן ס"ל דאם חזר כמראה הבוהק אפילו יותר מכעדשה ג"כ אינו סימן טומאה לבסוף כמ"ש הר"ש ז"ל שם ונראה דר"מ לטעמיה דאמרינן בת"כ בראשי אברים שנתגלו אמר ר"מ וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין מטמאין בראשי אברים אלא גזירת מלך היא אפילו כ"ש ע"ש דאם מה שנתגלה אח"כ היה מטמא משום מחיה לא היה בוהק מטמא דבוהק אינו מחיה כדאמרינן בת"כ ונראה דלר"מ זה דראשי אברים שנתגלו דטמא הוא משום דעתה אין עוד פריחה בכולו ומש"ה מטמא בשחזר כ"ש וכן בוהק כמו בתחלה דאם לא פרחה בבוהק טמא ולרבנן פריחה אף שבטלה אינה חוזרת ומטמאה והטומאה רק משום בשר חי ובעינן בשר חי ולא בוהק כמו שאר מחיה וכן בעינן כעדשה כדין מחיה

והנה בפריחה בכולו אם חזר כעדשה ונעשה מקומו צרבת השחין נראה דלכ"ע טמא ואע"ג דצרבת השחין לאו מחיה היא מדאמרינן וחכ"א בוהק ופחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף ואמאי לא קא חשיב נמי צרבת השחין דסימן טומאה בתחילה דאמרינן שם מ"ה דדוקא אם בשעת פריחה היו מורדין ואח"כ נעשו צרבת אין מעכבין הא בשעת פריחה היו צרבת מעכבין ואי בסוף אין מעכבין אמאי לא חשיב להו וכן הרמב"ם לא חשיב צרבת השחין בין דברים המעכבין בפריחה מתחילה ואין מעכבין בסוף וקצת משמע מזה דבחזרת הפריחה לא בעינן מחיה גמורה דצרבת השחין לאו מחיה היא דהא אמרינן נכנס מחיית השחין ומתיית המכוה לתוך המחיה טהור ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דאם חזר בו בשר כמראה הבוהק טהור עד שיראה בו כעדשה בשר חי שנאמר ביום הראות בו בשר חי ולא בוהק ע"ש ואף דצרבת השחין ג"כ אינו בשר חי אפשר דבשר חי אתי רק למעוטי בוהק ודוחק ואפשר ג"כ דמתני' וכן הרמב"ם ז"ל תני ושייר ולעולם אם חזר בו כעדשה צרבת השחין טהור וצ"ע בזה

הנה הרמב"ם ז"ל פסק דפחות מכעדשה אינו מעכב את הפריחה והנה ממתני' דפ"ח מ"ה דפרחה בכולו אבל לא בחצי עדשה סמוך לראש ולזקן וכו' מוכח דפחות מכעדשה מעכב הפריחה ע"ש, והנה הכ"מ בפ"ז ה"ו כתב דגרסא אחרת היתה להרמב"ם ז"ל במשנה שם וגרס פרח בכולו אבל לא בראש ובזקן כו' או בכחצי עדשה סמוך להם ה"ז טהור ע"ש והנה הר"ש ז"ל ס"ל דפחות מכעדשה מעכב את הפריחה מתחילה ע"ש והנה להר"ש ז"ל אתי שפיר מה דנקט במתני' סמוך לראש או לזקן דהוי רבותא דא"א לטמא שם משום מחיה דאינה מבוצרת דהוי סמוך לראש ולזקן או לשחין ולמכוה שאין שם נגע ואשמועינן אע"ג דאין בהם כעדשה וגם אינה מבוצרת וא"א לטמא משום מחיה מ"מ בתחילה מעכבין את הפריחה אבל להרמב"ם ז"ל דגריס במתני' טהור יש לעיין מ"ש דנקט סמוך לראש ולזקן נתני פרח בכולו חוץ מפחות מכעדשה טהור

יש לחקור בפרח בכולו ואח"כ קצץ מקצת בהרתו אי טמא כמו חזרה ונתגלה מקצתה ואפשר דתלוי בזה דלמ"ד בנתגלו ראשי אברים דצריך כעדשה משום דבעינן מחיה א"כ מה שקצץ נהי דליכא שם בהרת מ"מ מחיה נמי לא הוי אבל למ"ד דלא בעי כעדשה דאין זה משום מחיה רק גזיה"כ היינו כיון דעתה ליכא פריחה בכולו טמא א"כ ה"נ בקצץ מקצת בהרתו כיון דעתה ליכא פריחה בכולו טמא

יש לחקור בפרחה במקצתו ואח"כ נולד שחין או מכוה במקום הפנוי אי חשיב פריחה כיון דשחין ומכוה אין מעכבין את הפריחה א"כ הרי עתה פרח בכולו או אזלינן בתר שעת פריחה כיון דבשעת פריחה לא היתה פריחה בכולו אין זו פריחה ואפשר כמו להפך בפרחה בכולו ולא בשחין ומכוה ואח"כ נעשו צרבת דאמרינן דטהור ואע"ג דהשתא לא הוי פריחה בכולו משום דאזלינן בתר שעת פריחה והוי פריחה בכולו ה"ה איפכא בפרח במקצתו ואח"כ נעשה מקום הפנוי שחין או מכוה דאזלינן בתר שעת פריחה וא"כ לפ"ז להרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ז בפרחה בכולו ולא בשחין ומכוה ואח"כ נעשו צרבת דטמא (דהיתה לו גרסא אחרת במשנתנו כמ"ש הכ"מ שם היינו דאזלינן בתר השתא ולא בשעת פריחה א"כ אפשר דה"נ להפך. כיון שעתה נעשה שחין או מכוה והוי פריחה בכולו טהור והנה אי נימא כן דחשיב פריחה בכולו יש לחקור בפרח במקצתו אי מותר לכוות מקום הפנוי כדי שיטהר מדין פריחה דל"ד לתולש סימני טומאה ומכווה את המחיה דאסור דהתם עושה מעשה בגוף הבהרת לטהרו אבל הכא מכווה במקום הפנוי מבהרת וע"י זה מטהר הנגע משום פריחה בכולו

אמרינן דהפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא דאם