מקדש דוד חלק ג עה

שלבננותו יותר מן הראשונה שפיר מתטמא כיון שהוא עמוק מעור בשרו וכן לר"ע דס"ל בנשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר יראה בתחילה ואע"ג דבעלמא קי"ל דנשתנו מראיהן חשיב כאותו הנגע עצמו בין מתוך הסגר בין לאחר הפטור כדאמרינן בתוספתא פ"ב ולית מאן דפליג עלה ואמאי ס"ל הכא לר"ע דיראה בתחילה והטעם דאף ר"ע ס"ל דהכא חשיב הנגע כעור בשרו דל"ד לנגע אחר הפטור דשם נגע עליה דהא אם יולד לו סימני טומאה מחיה או פשיון אף לאחר הפטור טמא כשנשתנה חשיב שנשתנה הנגע ממראה למראה וחשיב כאותו הנגע עצמו אבל הנך בהרות טהורות דטהורות לגמרי דאין מטמאין בשום אופן אין זה נגע כלל וחשיב כעור הבשר וכשנשתנה מראהו למראה נגע אחר הרי עתה נולד בו נגע ור"ע לטעמיה דס"ל ברפ"ב בגרמני וכושי דהכל נראה כבינוני ולא משגחינן בעור בשרו א"כ בנשתנה מראיהן בין להקל בין להחמיר יראה בתחילה וראב"ע דס"ל נשתנה מראיהן בין להקל בין להחמיר טהור ס"ל דאף הנך דטהורין מ"מ תורת נגע עליהן והוי כנשתנה נגע ממראה למראה לאחר הפטור דטהור וזה נכון בעזהי"ת

יש לחקור לר"א חסמא דיש נפקותא בנשתנו מראיהן בין להקל ובין להחמיר בבהרת ונעשית בהרת פתוכה וכן להראב"ד ז"ל דס"ל דצמר נקי וסיד ההיכל לבנונית שניהם שוה רק זה נוטה ללובן השלג והצמר נוטה ללובן אחר אם נשתנה מזה לזה אם חשיב להקל או להחמיר

הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דכל מראות נגעים מצטרפין זע"ז והראב"ד ז"ל. ס"ל דרק אב מצטרף עם תולדה דידיה, והנה יש לחקור להראב"ד ז"ל אם היה בו בהרת כשלג וסמוך לה כקרום ביצה דחשיבי כב' נגעים ופשתה הנגע של שלג על הנגע כקרום ביצה שנעשית כשלג אי זה חשיב פשיון להנגע דהא הנגע של מראה שלג נתגדלה מבראשונה אי בעינן דוקא שתפשה לעור הבשר שאין שם נגע, עוד יש לחקור אם היה נגע כמראה שלג ונגע של קרום ביצה מקפתה ובתוך הבהרת הפנימית מחיה אם זה סימן טומאה אף לחיצונה כיון דהנגע הפנימית מפסקת ובמתני' אמרינן רק הקיף השחין או הבוהק למחיה אינה סימן טומאה ודוקא בוהק שהוא למטה מד' מראות נגעים אבל נגע אחר אפשר דאינו מפסיק

הנה להראב"ד ז"ל דאין בהרת עם קרום ביצה מצטרפין וצמר לבן שהוא השאת מצטרף עם קרום ביצה שהוא תולדה דידיה וכן שאת מצטרפת עם הבהרת כדילפינן בגמרא מקראי ויש לדון בהרת כחצי גריס וקרום ביצה כחצי גריס ושאת כחצי גריס ביניהן מה דינו אי חשיב כב' בהרות דהשאת מצטרפת עם שניהם א"כ מצטרפת עם הבהרת לכגריס והוי נגע וכן מצטרף עם הקרום ביצה לכגריס והוי נגע שני ויש כאן ב' נגעים אך קשה לומר זה שאותו החצי גריס של שאת ישמש ב' נגעים ואם נאמר שאין כאן אלא נגע אחד יש לחקור עם איזה מהם מצטרף השאת דהא איכא נפקותא לדינא כגון אם היתה שערה אחת בהשאת ושערה אחת בחצי גריס אחר עם מי מצטרף לשער לבן ואפשר כיון שיש חצי גריס שאת באמצע דמצטרף עם שניהם אז כולן מצטרפין זע"ז ואף הקרום ביצה מצטרף עם הבהרת וחשיב הכל נגע אחד וצ"ע בזה

ה) אמרינן פ"ו מ"ז כ"ד ראשי אברים שבאדם שאינן מיטמאין משום מחיה דבעינן לכל מראה עיני הכהן וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ח בהרת שהיתה בראש אבר מן האברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד לכאן ונאמר בנגעים וראה הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל וכל ראשי אברים אלו שהיה מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים אבל אם היו עגולין כרוב בריית בנ"א טהורין וכו', והנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל מפני שהמחיה חולקת כתב הראב"ד ז"ל לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וא"כ למה אמרו בראשי אברים שאין מטמאין בבהרת ולמה תפסו שאין מטמאין במחיה ומה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס ואם יש מקום לגריס גם יש מקום למחיה אלא לא תפסו מחיה אלא מפני שהיא חלק למעלה ואילו היה מקום שיער היו אומרים ג"כ שיער ואילו היה ראוי לפשיון היה ג"כ מזכיר פשיון אלא שרוב ראשי אברים הללו אפילו לגרים אינם ראוין כ"ש לפשיון ועוד י"ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה אשמועינן הכא אע"ג דלבסוף מטמאין משום מחיה מתחלה מיהא לא מטמאו לפי שאין מקום בהרת כגריס עכ"ל, והנה ממ"ש הראב"ד ז"ל דאם היה ראוי לפשיון היה מזכיר פשיון ומש"ה אינו מזכיר פשיון משום שרוב ראשי אברים הללו אף לגריס אינם ראוין כ"ש לפשיון נראה דאף אם היה בית מושבן כגריס מצומצם ג"כ לא היה מטמא בפשיון דבעינן שיהא ראוי לגריס ופשיון ואם פשה מן הצדדין לא הוי פשיון כמו שהבהרת עצמה לא מהני מה ששופע על הצדדין דבעינן לכל מראה עיני הכהן ובעינן שיהא נראה כולו כאחד ה"נ בעינן שהבהרת והפשיון יהיו נראין כאחד והנה לפ"ז בהפך אם היתה הבהרת על הצדדין ופשתה על ראשי אברים ג"כ לא מהני דבעינן שיראה הבהרת והפשיון כאחד וקשה דהא אמרינן פ"ח מ"ז הבא כולו לבן יסגיר וכו' וכולן שחזרו בהן ראשי אברים ה"ה כמות שהיו פרחה במקצתו טמאה היינו על מקצת ראשי אברים טמאה משום פשיון כשאר נגע אלמא דפשיון מהני על ראשי אברים ונראה דזהו נמי הטעם דקתני כ"ד ראשי אברים שאין מטמאין משום מחיה והדר תני אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת כו' ולא ערבן יחד דיש חילוק ביניהון דבאלו מקומות שאין מטמאין בבהרת קתני ג"כ התם ואין הנגע פושה לתוכן אבל הנך ראשי אברים נהי דאין מטמאין בבהרת אבל הבהרת פושה לתוכן דלא בעינן שיהא ראוי לראות הנגע עם הפשיון כאחת, עוד נראה דמש"ה קתני דראשי אברים אין מטמאין במחיה ולא קתני אין מטמאין בבהרת כמה שהקשה הראב"ד ז"ל משום דראשי אברים ראוין שפיר לטמא בבהרת דאם יש חוץ לראשי אברים כגריס הכל נגע אף מה שעל ראשי אברים אף שא"י לראות כל הנגע בב"א דא"צ לראות כל הנגע בב"א וסגי אם יכול לראות כגריס מן הנגע בב"א וכל מה שנמשך ממנה הכל נגע אחד דהא הבא כולו לבן א"י לראות הכהן כל הנגע בב"א ומ"מ יסגיר ונ"מ אם פשתה הנגע לצד אחר וכנסה מהראשי אברים כשיעור שפשתה לא חשיב פשיון שלא נתגדלה הבהרת ממה שהיתה דהכל נגע אחד הוא וכן אסור לקוץ אף מה שעל ראשי אברים אך משום מחיה אין מטמאין דאף אי איכא בהרת כגריס חוץ לראשי אברים ועל ראשי אברים מחיה אין מטמאין דבעינן שיראה הכהן הנגע ומחיתה כאחד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם ואעפ"י שהמחיה בתוך הנגע שלא יראה הנגע בכללו וגם המחיה בשטח אחד ע"ש דבעינן ראיית הנגע והמחיה כאחת

כתב הכ"מ שם על קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע והקשה דמה לשון חלוקה במחיה והלוא הוא מחשבון הגריס דס"ל לרבינו שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד ע"ש ויש לעיין א"כ במחיה אינו מטמא אבל בשאר דברים כמו שער לבן ופשיון אמאי אינו מטמא שהרי שפיר ראוי לפשיון כיון דבלא מחיה ניכר כולו לעין והרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שם דראשי אברים שלא יהיה מקומן יושב כגריס טהור לגמרי וי"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל בפ"ו בבהרת הסמוכה לראש כו' דטהור דס"ל דאינו טמא אא"כ ראוי לכל סימני טומאה לפשיון ולמחיה ולשער לבן וכמה שכתב