מקדש דוד חלק ג עב

מצורע לא משכחת לה כלל תגלחת נזיר דהא נזיר מגלח על קרבנותיו ואי אפשר לו להביא קרבנות נזירות בזמן שהוא מצורע דמצורע אינו משלח קרבנותיו ואף בדיעבד אינו מרצה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א דמנודה יש בו ספק אם משלח קרבנותיו דהוא איבעיא דלא אפשיטא לפיכך אם הקריבו עליו נרצה ע"ש ומוכח דבמצורע דודאי אינו משלח קרבנותיו אינו נרצה וכיון דאינו מרצה אף בדיעבד מה שייך לומר שידחה מצות תגלחת נזירות לאיסור צרעת כיון שהוא פסול בקרבן ואף אי עשה דוחה ל"ת הפסול לא בטל אבל כשהוא ספק מצורע דאז אם הביא קרבנותיו הורצה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במנודה כיון דהוי ספק אם משלח קרבנותיו אם הקריבו עליו נרצה אם בספיקא דדינא כן כ"ש בשאר ספיקות ואם מצות נזירות דוחה איסור מצורע היה אפשר לו לגלח ומש"ה אצטריך קרא דלא דחי

אך בעיקר פי' דברי הת"כ נראה דמש"ה אצטריך קרא רק לספק ולא לודאי דבתגלחת הנתק איכא נמי משום תולש סימני טומאה לפי שאין הפשיון ניכר וכמ"ש הראב"ד ז"ל פ"י ה"א ובתולש סימני טומאה איכא עשה ול"ת כדאמרינן בשבת קל"ב ואין עשה דנזירות דוחה ל"ת ועשה דמצורע אך בספק מצורע דל"ש בו שיהא הפשיון ניכר דכיון שהוא ספק אינו מסגירו כלל דכל ספק נגעים להקל עד שלא נזקק לטומאה וכיון דאינו מסגירו מה שייך שאין הפשיון ניכר שאין פשיון רק בשעת הסגר א"כ ל"ש בו משום תולש סימני טומאה מיהו בתגלחת הנתק איכא לאו בפ"ע דהנתק לא יגלח והרמב"ם ז"ל כתב דאותו הלאו אינו עובר רק אם מגלח בתער ואף דאין הכהן מסגירו על הספק זהו רק דין דכהן שא"י לא להסגירו ולא להחליטו מספק אך באיסור הבעלים אם הוא נתק אסור לגלחו וכמו בהרות טהורות דאסור לקוצצן אף דאינו שייך אל ראיית כהן כלל כיון דשם נגע עליו ובספק נתק אסור לגלחו מספק וכיון דגילוח הנתק מצד עצמו איכא רק לאו הו"א דתגלחת נזיר דוחה לאיסור תגלחת הנתק אצטריך קרא דלא דחי

עוד נראה לפרש דברי הת"כ דבודאי מצורע ל"ש שידחה תגלחת נזירתו איסור דהנתק לא יגלח דאף אם ידחה אי אפשר שיעלה לו התגלחת לנזירתו כיון דכל הראש חייב לגלח בשביל צרעתו דכתיב והתגלח ואין תגלחת צרעתו עולה לו לתגלחת נזירתו כדאמרינן בנזיר (ס' ע"ב) דשאלו את ר"ש בנזיר ומצורע אמאי אין תגלחת עולה לכאן ולכאן ואמרינן שם דאין תגלחת של ימי ספירו עולה לנזירותו משום דזה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים ושל צרעתו וטומאתו אין עולין זה לזה משום דזה לאחר ביאת מים וזה קודם ביאת מים ע"ש היינו דאין שניהם שוים וכ"ש בתגלחת הנתק דליכא כלל לא זריקת דמים ולא ביאת מים דאינו עולה לתגלחת נזירתו ורק בספק מצורע כיון דאינו מסגירו ה"נ אינו מגלחו דהגילוח הוא בשביל ההסגר וכיון דבשביל צרעתו א"צ לגלח אם ידחה תגלחת נזירות לאיסור תגלחת השערות סביבות הנתק יהיה עולה תגלחת כל הראש לנזירותו דבשביל צרעתו ליכא עליו מצות גילוח כלל

ב) כתב הרמב"ם ז"ל פי"א תגלחת המצורע וטבילתו והזאותיו אין מעכבין זא"ז וכתב הראב"ד ז"ל דאדרבה הלא הן מעכבין טהרתו וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל כתב רק דאינן מעכבות זא"ז היינו שאין אחת מעכבת חברתה ע"ש ונראה דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מהירושלמי מגילה פ"א ה"ח דפליגי ר"י ור"א בפרחה בו מתוך הסגר אי טעון צפרים ואמרינן שם דלכ"ע אינו טעון תגלחת דאין תגלחת אלא בטהור מתוך החלט ע"ש ומוכח דשייך צפרים בלא תגלחת דאינן דבר אחד דהן טהרות מיוחדות וזהו דאין מעכבות זא"ז

הנה בהזאת דם הצפור פליגי תנאי בפי"ד אי מזה לאחר ידו או על מצחו ואמרינן בתוספתא דפלוגתייהו רק לכתחילה ואם היזה עליו בכ"מ כשר ויש לחקור בהיזה עליו בבית הסתרים אי מהני דבהזאת מי חטאת איכא קרא למעוטי בית הסתרים והכא לא אשכחן קרא ונראה דהזאת מצורע שמזה דם הצפור לאחר ידו ז' פעמים צריך מנין דאמרינן בת"כ גבי הזאות יוה"כ דצריכין מנין משום דכתיב שבע פעמים דפעמים משמעו לשון מנין וכתב שם הגבורת ארי דכ"מ דכתיב פעמים צריך מנין ודקדק ממתני' דפרה דאמרינן שם היזה מששית שביעית וכו' דהזאת פרה צריכות מנין ומשום דכתיב בה שבע פעמים ע"ש וא"כ ה"ה להזאת מצורע דכתיב שבע פעמים דצריך מנין, והנה בשחיטת הצפור בעינן על כ"ח על מים חיים ויש לחקור אי כלי נתר כשר דלענין טומאה דכלי נתר דינו ככ"ח מרבינן לה בת"כ מקרא וכן לענין שבירת כ"ח במקדש מרבינן ג"כ בת"כ כלי נתר מקרא והכא לא אשכחן קרא לזה

אמרינן בפ' י"ד מ"ה נשפך הדם תמות המשולחת מתה המשולחת ישפך הדם ובת"כ מפקינן לה מקרא דכתיב ואת הצפור החיה יקח אותה ופי' המפרשים ז"ל דבעינן רק אותה שנזדווגה עם זו ולא אחרת ויש לעיין תינח מתה המשולחת ישפך הדם ואי אפשר לקחת משולחת אחרת כיון דלא נזדווגה עם זו השחוטה אבל נשפך הדם תמות המשולחת אמאי יקח אחרת ויזווג עם זו המשולחת החיה ויתחיל בטהרה דמ"ש זו מאחרת, ונראה דזה דנשפך הדם תמות המשולחת הוא מטעם אחר דאמרינן בחולין (ק"מ) דב' צפרים חיות טהורות למעוטי שלא יזווג אחרת למשולחת לטהר מצורע אחר וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א דמשולחת לאחר ששילחה מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ע"ש א"כ זה דקודם שנשתלחה שלא יזווג עם אחרת לטהר מצורע אחר הוא משום כיון דקודם שילותה אסורה באכילה אינה ראויה לטהרת מצורע דבעינן טהורות היינו מותרות באכילה א"כ ה"ה לאותו מצורע בנשפך הדם שיזווג אחרת למשולחת ויתחיל בטהרה כיון דזו אסורה באכילה אינה ראויה לטהרת מצורע דמ"ש מצורע זה ממצורע אחר מיהו בעלמא כשנאסרת המשולחת בשחיטת חברתה או בלקיחה לא איכפת לן דאזלינן בתר התחלת הטהרה וכיון דבשעת לקיחה היו שניהם מותרות שפיר דמי אבל הכא כשיתחיל בטהרה מחדש ויזווג המשולחת עם אחרת א"כ בשעת הלקיחה אחת מהן אסורה ולא מהני כמו דלא מהני לטהר מצורע אחר

אמרינן בפי"ד דנגעים נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון כו' הנה זה דכרכן הוא משום דצריכים להיות באגודה וכן נראה מהת"כ דצריכים להיות באגודה דאמרינן שם יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל מה ת"ל יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה כו' ויש לעיין מנ"ל דצריכים להיות באגודה, והנה בפרה ג"כ אשכחן כה"ג דאמרינן בארז ואזוב ושני תולעת כרכן בשירי הלשון ואמרינן ביומא (מ"א) למה כורכן כדי שיהו כולן באגודה דברי רבי ראב"ש אומר כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה, והנה זה דצריכים התם להיות באגודה כתב רש"י ז"ל משום דכתיב ולקח הכהן עץ ארז כו' צריכים להיות נלקחים בב"א והת"י שם כתבו הטעם לפי שהם דברים קטנים והידור מצוה הוא זה ומשום הריב"א ז"ל הביאו שם דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב במצרים ע"ש והנה כל הנך טעמי שייכי ג"כ במצורע אלא לראב"ש דס"ל דלא בעי אגודה רק מש"ה כרכן כדי שיהא להם כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה קשה הא במצורע ל"ש זה ולמה היה כורכן וצ"ע

יש לחקור במצורע לאחר תגלחת הראשונה כשטובל אי מותר לו תכף להכנס למחנה ישראל או צריך קודם הערב שמש, והנה בשבת (קל"ב) על הא דאמרינן שם דזה דאינו קוצץ בהרתו כדי לעבוד עבודה הוא משום דגברא