מקדש דוד חלק ג ע

אפר פרה וכדאמר עולא חברייא מדכן בגלילא וודאי שהיה להם אפר פרה, וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר פרה ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן במגלה כ"ו ההוא בי כנשתא דיהודאי רומאי דהוי פתיח לההוא אנדרונא דהוי מחית ביה מת והוו בעי כהני למיעל לצלויי אתו אמרו ליה לרבא כו' ואמאי לא היו הכהנים יכולים להכנס ואפילו אי נימא דבזמן האמוראים היה להם אפר פרה מ"מ האי בי כנישתא שהיה במחוזא שהוא בבבל כמ"ש רש"י ז"ל שם בבבל ודאי לא היה להם אפר פרה דנטמא האפר בארץ העמים וזה שכתב המל"מ זכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר פרה אמנם כן הוא בתוספתא פ"ב דפרה דאמרינן שם מכה את הזכר ונרתע לאחוריו כו' מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה דברי ר"י רש"א אפרן ירדה עמהם לבבל ועלה אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים אמר להם לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ע"ש א"כ זה דוקא כשעלו בימי עזרא אבל בזמנו של רבא שכבר גזרו על ארץ העמים אי אפשר להיות אפר פרה בבבל ומוכח להדיא דאף בזה"ז אסור לכהנים להטמא, אי ארץ העמים מטמא באהל פליגי בזה רש"י והתוס' והרמב"ם ז"ל ועיין במל"מ פי"א מהל' ט"מ שהאריך בזה דבארץ העמים ליכא טומאת אהל כ"א טומאת אויר ומש"ה בעינן דוקא שיכנוס ראשו ורובו לארץ העמים וכן כלים עד שיכנסו רובן ע"ש ויש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"ח דאהלות ביבין היוצאין מארץ העכו"ם לא"י עושין להן סריגות וממעטן עד פחות מטפח ע"ש ומוכח דארץ העמים מטמא באהל ומביא את הטומאה בפותח טפח כשאר דין טומאת אהל]

אמרינן בפי"ח דאהלות כיצד בודקין בית הפרס מביא את העפר שיכול להסיטו ונותן לתוך כברה כו' ומודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושה פסח ואין בודקין לתרומה כו' ע"ש ויש לעיין אמאי אין בודקין לתרומה ומ"ש מגל טמא שנתערב בב' גלים טהורים ובדקו שלשתן ונמצאו טהורים דאמרינן בנדה ס"א דחכמים מטהרים ותלינן דעורבין שקלוה להטומאה ומה התם דודאי היתה שם טומאה סמכינן אבדיקה אף לטהרות כ"ש בבית הפרס דעיקר הטומאה הוא רק בספק, והנה בנדה שם פי' רש"י ז"ל גל טמא שהיה שם כזית מן המת וי"ל דבכזית מן המת סמכינן אבדיקה אבל לעצם כשעורה לא סמכינן אבדיקה אך לפ"ז גל טמא הוא דוקא בכזית מן המת ולא בעצם כשעורה אך הרמב"ם ז"ל כתב סתם גל טמא שנתערב כו' ונראה דודאי בדיקת בית הפרס שמביא כל העפר ונותן לתוך כברה דקה בדיקה מעלייתא היא וסמכינן עלה וזה דאין בודקין לטהרות נראה שהוא מטעם אחר דהא אמרינן בתוספתא דאהלות דהחורש ע"ג הארון ואפילו משוקעין ברובדין ובאבנים ואפילו ע"ג רום ב' קומות ה"ז עושה בית הפרס ע"ש ואע"ג דודאי לא הוליך המחרישה עצם כשעורה ואין לך בדיקה גדולה מזו ומ"מ עושה בית הפרס דבית הפרס הוא ג"כ משום קנסא דהא אמרינן בפי"ז דאהלות החורש את שאינו שלו אינו עושה בית הפרס וכתב הר"ש ז"ל שם משום דל"ש למקנסיה וזה דהחורש והטיח בסלע או שניער המחרישה עד שם עושה בית הפרס הוא משום דשיעור בית הפרס הוא עד מקום שיכול המחרישה להוליך אילו היה שם עצם כשעורה א"כ אפילו בדק את בית הפרס מ"מ לא עדיף מחרש ע"ג רום ב' קומות אע"ג דבדוק הוא מתחלתו, ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בפסחים צ"ב דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דבודקין לעושה פסח ע"ש וצריך לפרש דזה דלא העמידו דבריהם היינו מה דסמכינן אבדיקה וקשה מה שייך לא העמידו דבריהם שהרי בדק וזה דסמכינן אבדיקה מה שייך בזה לומר לא העמידו דבריהם ולפ"ז דבבית הפרס לבד חשש דעצם כשעורה הוא ג"כ טמא מצד עצמו כל שחרש את הקבר דאפילו חרש על רום ב' קומות ובזה ל"ש בדיקה וזה דהתירו לעושה פסח כל שבדק וליכא תו חשש עצם כשעורה הוא משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת והתירו לו טומאת בית הפרס היכא דליכא חשש עצם כשעורה ועפר בית הפרס כל העפר טמא כמה שהוכחנו מההיא דלבנה של בית הפרס אינה ממעטת בחלון דלבד חשש של עצם כשעורה איכא טומאה על עצם בית הפרס וכל העפר הוא טמא ובזה לא העמידו דבריהם במקום כרת

אמרינן בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעיא אמר ידחה לפסח שני ר"י אמר משלחין אותו בדרך רחוקה דפליגי אי ס"ט ברה"י טומאתו מדין ודאי או מדין ספק כמ"ש המפרשים ז"ל שם ואמרינן שם אתיא כיוא דמר ר"י נטמא בטומאת בית פרס משלחין אותו בדרך רחוקה ומשום דטומאת בית פרס הוא ספק משלחין אותו בדרך רחוקה כמ"ש הק"ע שם וע"כ מיירי בבית הפרס בלא ניפוח דע"י ניפוח הרי הוא עושה פסחו ויש לעיין כיון דיש עצה בבית הפרס לשלחו בדרך רחוקה א"כ בית הפרס לאחר בדיקה אמאי עושה פסחו ומשום דלא העמידו דבריהם במקום כרת ישלחו אותו בדרך רחוקה ונראה דבבית הפרס לאחר בדיקה דליכא חשש עצם כשעורה רק טומאתו משום דגזרו על בית הפרס אף היכא דליכא חשש עצם כשעורה א"כ טומאתו מדין ודאי ואם יעמידו דבריהם שאם הוא כאן אינו עושה את הפסח אין עצה לשלחו בדרך רחוקה דאמרינן דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולאו דוקא לטמא דאף בערל אמרינן כן (בפסחים צ"ד ע"ב) דכל שיש סיבה אחרת דא"י לעשות פסחו בלא דרך רחוקה אינו שייך בו דרך רחוקה כמ"ש רש"י ז"ל שם וכיון דאם יהיה כאן אי אפשר לו לעשות פסחו דהעמידו דבריהם בטומאת בית הפרס וכיון דיש רשות לחכמים לבטל בשוא"ת וא"י לעשות פסחו משום לא תסור אין דרך רחוקה מועלת לו כלל ומש"ה לא העמידו דבריהם במקום פסח אבל בנטמא בבית הפרס קודם בדיקה דדין ודאי טומאה של בית הפרס לא העמידו במקום פסח ונשאר רק החשש שמא נגע בעצם כשעורה דחכמים חששו לזה כיון דאינו אלא מדין ספק משלחין אותו בדרך רחוקה וכמו בס"ט ברה"י לר"י דאם הוא טהור שלא נגע הרי יכול לעשות פסח אלא שאינו יודע משלחין אותו בדרך רחוקה דממ"נ אם הוא טמא ה"ה טמא ואם הוא טהור ה"ה בדרך רחוקה, (וכן בארץ העמים נהי דגזרו משום רקב או עצם כשעורה י"ל טומאה עצמית כמ"ש לעיל ואף במקום דליכא חשש של טומאה ג"כ י"ל טומאה עצמית דאמרינן בתוספתא דארץ העמים אפילו בתולה שלה טמא ואף דליכא התם חשש טומאה כלל וכן אמרינן שם דארץ העמים אי"ל טהרה דלא מהני שום בדיקה לארץ העמים]: סימן נ. טומאת צרעת

בכתובות פ' המדיר אמרינן לא תימה ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל אלא כי לא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא כו' דתנן אם בהרת קדמה לשער לבן טמא כו' ואם ספק טמא ור"י אומר כהה כו' והקשו בתוס' מ"ט דרבנן דלא אזלי בתר חזקה דגופא ותי' דמיירי שנזקק לטומאה שהיה בו נגע שחין או מכוה והיה מוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ספק ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה ע"ש, והנה יש לעיין הא ליטהר מן הצרעת הראשונה כיון שהיה מוחלט בו טעון תגלחת ואם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום א"כ ממ"נ אם לא גילח אותן הב' שערות לבנות שבבהרת החדשה א"כ לא עשה ולא כלום ונשאר בטומאתו של הבהרת הראשונה