מקדש דוד חלק ג סט

דאף לענין חציצה כן תתיישב קושית התוס' חולין (קכ"ו) בכלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומונח על האסקופה דאם יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה ולא בעינן שיהא בחלל הצואר פותח טפח והקשו נהי דהבשר אינו ממעט מטפח דהוי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה אך העצמות אמאי אין ממעטין ע"ש ולפ"ז כיון דהבשר הוא נבלה א"כ העצמות המחוברין לבשר הם ידות כדאמרינן בפ' העור והרוטב דהפצם חשיב יד וחשיבי ג"כ דבר המקבל טומאה ואין חוצצין בפני הטומאה, (יש לעיין דבר המקבל טומאה אמאי אינו ממעט מפותח טפח דזה דחלון שיעורו בפותח טפח הוא בעשוי לתשמיש כדאמרינן בפי"ג דחלון שהוא למאור שעוריה במלא מקדח ולתשמיש בטפח ואם נעשה מאליו שעורו כמלא אגרוף וזה דלתשמיש בפותח טפח הוא משום דבהאי שעורא חזי לתשמיש וכמ"ש הר"ש ז"ל שם וכמה שהביא שם מספרי זוטא פתוח כל הפתוח לצורך טמא מכאן אמרו העושה מאור בתחלה שעוריה כמלא מקדח להשמיע את הקול ולהדליק את הנר שעוריה בפותח טפח ע"ש א"כ פותח טפח שחצצו בדבר המקבל טומאה דע"כ מיירי שבטלו שם דאם לא בטלו אף דבר שאינו מקבל טומאה אינו ממעט כדאמרינן בב"ב כ' נהי דדבר המקבל טומאה לא חשיב חציצה מ"מ כיון דאינו ראוי עוד לתשמיש א"כ הוי כחלון שעשוי למאור ואח"כ בנה בית חוצה לה דאינו ראוי עתה למאור דבטל השיעור של מלא מקדח כדאמרינן במתני' שם א"כ ה"נ כיון שהחלון הוא עתה מועט מפותח טפח ואינו ראוי לתשמיש וחלון שאינו ראוי לתשמיש שיעוריה כמלא אגרוף]

כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב דארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אבל אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד ע"ג הארון טהור מה"ת ע"ש ויש לעיין הא ארון של עץ הוא דבר המקבל טומאה ואיך חוצץ בפני הטומאה, ונראה משום דארונות הם כ"ע הבא במדה דגובהו של אדם הוא אמה על אמה ברום ג' כדאמרינן ביומא ל"א א"כ כ"ש דהארון שיעוריה כן ושיעור כ"ע הבא במדה הוא אמה על אמה ברום ג' כדאמרינן בתוספתא כלים ב"מ פ"ה ע"ש א"כ אין מקבלין טומאה וחוצצין

ד) ארץ העמים ובית הפרס טומאתן מד"ס וגוש הבא מארץ העמים ומבית הפרס מטמא במגע ובמשא ושיעוריה כחותם המרצופין וכתב הר"ש והרע"ב ז"ל פ"ד דטהרות דעפר של ארץ העמים מספקינן ברקב של מת, והרמב"ם ז"ל שם בפה"מ כתב משום ספק עצם כשעורה ע"ש וכן בבית הפרס הספק הוא על עצם כשעורה כדאמרינן בכמה דוכתי, והנה אמרינן פי"ג דאהלות אלו שאין ממעטין את הטפח כו' ולא לבינה מבית הפרס דברי ר"מ וחכ"א הלבינה ממעטת מפני שעפרה טהור ופי' הר"ש ז"ל שם ב' פירושים להפי' הראשון בין ר"מ ובין רבנן דהכא ס"ל כרבנן דר"ש בתוספתא דלבינה מבית הפרס טמאה וטעמא דרבנן דהכא דממעט הוא מפני שאם מחזירה לעפרה עפרה טהור משום דבבית הפרס ובארץ העמים בעינן דוקא גוש אבל אם עשה ממנו עפר לא, ובפי' השני כתב דרבנן דהכא ס"ל כר"ש דלבינה מבית הפרס טהורה דלא אמרו אלא גוש כברייתו והני קאמרי מפני שעפרה של בית הפרס טהור ואפילו גיבלו אח"כ הילכך האי לבינה נמי טהורה וכן פי' הרא"ש ז"ל שם כפי' השני ע"ש, והנה יש לעיין אפילו אי ס"ל כרבנן דר"ש דלבינה מבית הפרס טמא דחשיב כמו גוש מברייתו מ"מ האי לבינה אמאי אינה ממעטת את הטפח דגוש מבית הפרס חיישינן לעצם כשעורה אפילו אם יש שם עצם כשעורה מ"מ שאר העפר אמאי אינו ממעט דהא הכא לענין למעט את הטפח אפילו אי איכא טפח מצומצם אינו ממעט ואמאי שאר העפר אינו ממעט ונראה מזה דאף דטומאת בית הפרס הוא משום דחיישינן לעצם כשעורה מ"מ הטילו חכמים טומאה על כל הגוש ובלבינה של ארץ העמים אי ממעט חקר המל"מ ורצה לומר דלבינה של ארץ העמים לכ"ע אינו ממעט וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים ודאי אינו ממעט ע"ש ואף בגוש ולבינה של ארץ העמים נהי דחיישינן לעצם כשעורה או לרקב מ"מ הרי יש כאן ג"כ עפר והעפר יחוץ, ונראה דאף בארץ העמים כן אע"ג דהגזירה היתה משום עצם כשעורה או רקב הטילו טומאה על כל הגוש ושיעורן של טומאה זו הוא כחותם המרצופין וכמו שאר טומאות של מת שכל טומאה י"ל שיעור שלו כמו כזית בשר ותרווד רקב בגוש של ארץ העמים ובית הפרס נתנו חכמים השיעור של חותם המרצופין

והנה זה דאמרינן דלבינה מבית הפרס אינה ממעטת בחלון הוא ע"כ מיירי בשביטלה שם דאם לא ביטלה אפילו דבר שאינו מקבל טומאה אינו ממעט כדאמרינן בב"ב כ', והנה התוס' בב"ב שם הקשו באוכלין שהניחן בחלון אמאי אמרינן דאין ממעטין משום דבר המקבל טומאה אינו ממעט הא כיון דע"כ מיירי בשבטלן שם א"כ תו לא מקבלי טומאה דהא אמרינן בית שחצצו בזרעים בטלו היינו שבטלו אגב הבית ותי' כיון דמעיקרא הוי אוכלא בעינן שנוי מעשה ע"ש א"כ בלבנה שהניחה בחלון ובטלה שם דנתבטלה אגב הבית והוי כמו שבנאה בבית דאי"ל בנין גדול מזה כיון שהניחה בחלון וביטלה שם ומ"מ אמרינן דאינו חוצץ דלא מהני מה שנעשה מחובר לחוץ בפני הטומאה כיון דלא בטלה טומאתו ע"י זה, והנה יש לעיין לפ"ז כותל של לבנים איך חוצץ בחו"ל לפמ"ש המל"מ דלבנה מארץ העמים לכ"ע אינו חוצץ ומ"ל לבינה אחת שביטלה מכותל של לבנים ואיך רשאים הכהנים להכנס במקום שכותל מפסיק בין הטומאה ואף שכהני חו"ל רשאים להטמא בארץ העמים ואינן מחויבין לעלות לא"י כתבו האחרונים ז"ל הטעם דכמו דרשאין הכהנים שבא"י להטמא בארץ העמים ללמוד תורה ולישא אשה ה"נ הכהנים שנולדו בחו"ל כיון שלא פשעו לא גזרו עליהן ורשאין להטמא בארץ העמים אבל הכא כיון דדבר טמא אינו חוצץ א"כ נמצא שנטמאים הכהנים בהמת עצמו וזהו ודאי אסור וזה לא שמענו שלא יהא כותל של לבנים בחו"ל חוצץ ויהיו הכהנים אסורים להכנס ונראה לומר דזה דכהני חו"ל אינן מחויבין לעלות לא"י אין זה כמ"ש האחרונים ז"ל דכיון שלא פשעו התירו להם להטמא בארץ העמים אלא דלגבי טומאת כהנים של בני חו"ל לא גזרו כלל טומאה על ארץ העמים וכעין זה כתבו התוס' (במגלה י') גבי שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז כו' והקשו הא הוי בטומאה של ארץ העמים ותי' דלגבי זה לא גזרו חכמים טומאה ע"ש והתם ע"כ לא גזרו טומאה כלל דאי רק התירו האיסור א"כ הקרבן יהיה פסול משום טומאה וא"כ לגבי כהני חו"ל גוש של ארץ העמים חוצץ בפני הטומאה ואף דלגבי בני א"י הוא טמא לגבי חציצה בפני הטומאה תלוי אם הוא טומאה לגביה כדאמרינן בתוספתא פ"ה דאהלות בכ"ח שהוא בחלון וכנס לתוכו מי חטאת ואפר חטאת מציל על מי חטאת ואינו מציל על התרומה משום דלגבי תרומה הכלי נטמא מחמת מי חטאת ודבר טמא אינו חוצץ אבל למי חטאת כיון דאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת חשיב הכלי טהור וחוצץ ואמרינן שם היו שם כלים טהורין לחטאת וטמאים לתרומה דלגבי זה שהוא טהור מציל ע"ש וה"נ כיון דלגבי טומאת כהנים הוא טהור לגבי זה הוא מציל

בעיקר אי הכהנים בזה"ז מוזהרין על הטומאה דעת הראב"ד ז"ל פ"ה מהל' נזירות דכהנים בזה"ז כיון דטמאים הם אינן מוזהרין מלטמאות והמל"מ פ"ג מהל' אבל הקשה עליו דהא מצינו בגמרא בכמה מקומות דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים כגון ר' בנאה וחבריו ובזמן האמוראים הרי היו כולן טמאי מתים דס"ל להמל"מ בדעת הראב"ד ז"ל דליכא איסור כלל בזה"ז להטמא וכתב שם די"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דבזמן האמוראים ג"כ היה להם