מקדש דוד חלק ג ז

דאף אם נתכוין בשעת טבילה לדבר חמור זה דנעשה הוחזק לזה הדבר חל עליו אח"כ לאחר ניגוב דכ"ז שהוא לח עדיין לא חל עליו דין הוחזק לאותו דבר כמו בלא נתכוין כלל בשעת טבילה דכ"ז שהוא לח אינו נעשה הוחזק לשום דבר דחלות מה שנעשה הוחזק לזה או לזה הוא לעולם לאחר ניגוב ובזה נ"ל ליישב מה דאמרינן בפ"ג דפרה ירד וטבל עלה ונסתפג ומשמע דהסיפוג הוא חובה וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל שם והתפ"י תי' דזה משום שלא יתלכלכו הבגדי כהונה והמשנה אחרונה כתב משום דהמים הוי חציצה בין בשרו לבגדי כהונה ע"ש אך אי אפשר לומר כן דבריש תמיד גבי אירע קרי לאחד מהם ג"כ תנן ירד וטבל עלה ונסתפג והתם אינו לובש בגדי כהונה כלל דהא אמרינן שם בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שיהיו השערים נפתחים יוצא והולך לו ולפ"ז הטעם דצריך להסתפג הוא משום דבכ"ג שטובל לפרה צריך להיות בטבילתו הוחזק לחטאת ודין הוחזק לחטאת חל עליו לאחר ניגוב דכ"ז שהוא לח מחזיק עצמו לכ"ד שירצה וכן כשאירע קרי להכהן בבית המוקד דאסור לכנוס לו למחנה לויה קודם טבילה צריך להיות הוחזק בטבילתו לביאת מקדש דרק לחולין לא בעי חזקה וזה חל עליו לאחר שנסתפג

והנה זה דלתרומה נמי בעינן הוחזק דבעינן בטבילה כוונה לשם תרומה ומ"מ אשכחן דאף בקטן מהני טבילה לתרומה כההיא דפ"ב דכתובות זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתפו של אבא כו' והטבילוני לאכול תרומה לערב צ"ל דבגדול עע"ג י"ל כוונה אך אמרינן בנדה (ל"ב) מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה ואמרינן שם משום תרומת א"י ובקטנה כזו ודאי ל"ש כוונה אף בגדול עע"ג וכן אמרינן שם י"ג שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב אע"ג דבשוטה לא מהני גדול עע"ג ומוכח מזה דכוונת המטביל מהני לדין הוחזק ולא בעינן דוקא כוונת הטובל

כתבו התוס' חגיגה (י"ח ע"ב) ד"ה כיון דהנוטל ידיו ומתכוון לחולין אינו פוסל את התרומה וכתב שם המהרש"א ז"ל דאין לפרש כיון דנתכוין לחולין מהני אף לתרומה דהא קתני הוחזק לחולין אסור במעשר וכ"ש לתרומה אלא ר"ל דאיכא לפלוגי בין אכילת תרומה ובין לפסול תרומה ואין חילוק כלל לתרומה ומעשר בין לא נתכוין כלל ובין נתכוין רק לחולין ע"ש היינו דדין הוחזק הוא רק דאסור באכילה אבל אינו פוסל במגעו אולם הרמב"ם ז"ל כתב בפה"מ שלהי זבין ז"ל וגזרו על הידים שהם פוסלין את התרומה וכל מי שנגע בתרומה בידיו פסלה ואעפ"י שלא ידע שיש בידו טומאה עד שיטול ידיו לשם תרומה עכ"ל ונראה מזה דכל שלא נטל ידיו לשם תרומה עדיין פוסל את התרומה ועיין ט"א שהבין בדברי התוס' בענין אחר דס"ל דלנט"י לא בעינן הוחזק אבל בטבילת גופו דבעינן הוחזק פוסל אף במגעו ע"ש

עוד ממעלות הקדש דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה ובירושלמי חגיגה שם אמרינן דשפופרת שחתכה לקדש החותכה ומטבילה צריך טבילה דמטמא אף אדם לקדש, והנה יש לעיין מה דאמרינן בפסחים (י"ט) במחט שנמצאת בבשר דהבשר טמא כו' ואמרינן האי מחט מאי עבידתה ופי' רש"י ז"ל מאי עבידתה דמטמא בשר אי נימא ספק מחט והא איתמר כו' לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים ע"ש וקשה נהי דלא גזרו עליהן למיחש שמא נטמאו מ"מ הכא לענין קדש הוא שהרי נמצא בבשר וכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש אפילו הנגמרים בירושלים ואפילו הנגמרים בעזרה כדאמרינן בתוספתא פ"ג דחגיגה וצריכים דוקא טבילה לשם קדש דאפילו טבל לתרומה לא מהני לקדש א"כ זו המחט שלא היה בה טבילה מעולם וכ"ש טבילה לקדש ודאי מטמא הבשר וצע"ג

ובטעם דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש הביאו התוס' כ' ד"ה נימא מהירושלמי משום ההיא עובדא דר"י דנימא נפסקה לי וקשרתיה בפה וכתבו שם משום דהרוק חשיב משקה ונגעה ברוק בידיה דהידים שניות וטמאה הרוק וחזר הרוק ומטמא להמפה כדין כלים שנטמאו במשקין וכתבו דאף דאמרינן בגמרא דטעם כלים הנגמרים בטהרה הוא משום צינורא דע"ה לאו עיקר טעם הוא ע"ש, והנה לפי פי' זה נוכל לומר הטעם דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה רק לקדש ולא לתרומה דנהי דחששו חכמים שמא תגע בידיה ברוק ואח"כ יפול הרוק על הכלי מ"מ אין זה רק חשש ולא עדיף מספק גמור דמנ"ל שהיה כן וקי"ל דספק משקין לטמא כלים טהור רק אמרינן בירושלמי בשלהי חגיגה גבי אחר הרגל דמעבירין על טהרת עזרה ומטבילין את הכלים ומקשינן הנך כלים במאי איטמאו ואמרינן תפתר בשנטמא בספק משקין ומקשינן תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ומתרצינן תמן בתרומה כאן בקדש חומר הוא בקדש ע"ש דבקדש ספק משקין לטמא כלים טמא א"כ י"ל נהי דחששו חכמים בכלים הנגמרים בטהרה שמא נפלו עליהם משקין טמאים מ"מ לא עשאום יותר מספק גמור דבקדש טמא ובתרומה טהור משום דהוי ספק משקין לטמא כלים ובזה אתי שפיר ג"כ אמאי לא חשבינן האי מעלה דספק משקה לטמא כלים דבקדש טמא ובתרומה טהור גבי חומר בקדש מבתרומה דזהו בכלל כלים הנגמרים בטהרה דצריכים טבילה לקדש ולא לתרומה אך קצת יש לעיין על הירושלמי דאמרינן דכלים הנגמרים בטהרה הוא משום חשש כלים שנטמאו במשקין וא"כ אין מטמאין רק אוכלין ולבתר הכי אמרינן שם דהחותך שפופרת של קדש החותכה ומטבילה טעון טבילה דמטמא אף אדם דעשאוהו כטמא מת בז' שלו ע"ש

אמרינן בירושלמי פ"ג דחגיגה כמה מעלות בקדש רמ"א י"ג ר' יוסי אומר י"ב וכתב הק"ע שם דפליגי בזה דר"מ חשיב אחוריים ובית הצביטה לב' מעלות ור"י חשיב לה למעלה אחת ע"ש והנה קצת משמע כן מהתוספתא פ"ג דחגיגה דאמרינן שם אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה ולא לקדש אמר ר' יוסי זה לשון כפול כל שי"ל אחוריים ותוך י"ל בית הצביטה כל שאי"ל אחוריים ותוך אי"ל בית צביטה ע"ש ומשמע קצת דפליגי אי חשבינן לה בתרי מעלות או בחד אך נראה דטעמא דר' יוסי דלא חשיב אלא י"ב מעלות הוא משום דלי"ל מה דחשבינן לה גבי מעלות בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש דאמרינן בתוספתא פ"י דפרה והביאה הר"ש ז"ל פי"א שם ר' יוסי ור"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת המזה מי חטאת ע"ש וא"כ ע"כ בגדי אוכלי תרומה אינו מדרס לחטאת דאי הוי מדרס היה הטהור לתרומה מטמא החטאת משום נושא המדרס וכמו ע"ה דמטמא במגעו משום דבגדי ע"ה מדרס לפרושים והוא טמא משום נושא המדרס כמ"ש תוס' פ' הניזקין ס"א וכיון דאין בגדי אוכלי תרומה מדרס לחטאת כ"ש דאינן מדרס לקדש וזהו נמי מה דאמרינן בתוספתא פ"ד דפרה בשפופרת שחתכה לחטאת כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת עד שלא יטבילנה ר"ש מטהר וחכמים מטמאין ע"ש ונראה דר"ש לטעמיה דס"ל ג"כ בהתוספתא דהטהור לתרומה אינו מטמא מי חטאת ואפר חטאת א"כ כיון דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש ולא לתרומה א"כ טהורה השפופרת הוא לתרומה ואין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ואפר חטאת וא"כ לפ"ז כ"ש לקדש דאינו מטמא וא"כ לר"ש הא דכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש ע"כ הוא רק להשתמש בהם לכתחילה אבל אין מטמאין את הקדש

והנה יש לעיין דע"כ ר"י ור"ש פליגי נמי ע"ז דבטבילה בעינן הוחזק דהא אי אפשר לאדם שלא יהא טמא