מקדש דוד חלק ג סו

של הנוגע בהן הוא רק מדין חרב ה"ה כחלל וכן הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דבלא דין חרב ה"ה כחלל אין הנוגע טמא כלל כה"ג אין חייבין על ביאת מקדש אבל הכניס בגדים שנגע בהן הטמא מת דבלאו דין חרב ה"ה כחלל הם ג"כ טמאים ורק בעינן על הכנסת כלים שיהו במדרגה של אב הטומאה לא איכפת לן אם זה הן מדין חרב ה"ה כחלל וה"נ אי נימא דטמא מת מותר במחנה לויה ומת עצמו אסור היינו דלמחנה לויה אינו חייב עד שיהיה במדרגת של אבי אבות הטומאה א"כ אסור נמי להכניס כלי מתכת שנגעו במת שהן כמת עצמו ואע"ג שהוא מדין חרב ה"ה כחלל מ"מ כיון דבלאו חרב ה"ה כחלל הם ג"כ טמאים רק בעינן מדרגה של אבי אבות הטומאה זה לא איכפת לן אם הוא משום חרב ה"ה כחלל

כתב הראב"ד ז"ל פ"ג מהל' ט"ו דזה דאין חייבין על ביאת מקדש על חרב ה"ה כחלל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש הוא משום דבנזיר כתיב טמא ראש נזרו ובמקדש כתיב את מקדש ה' טמא הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי קרבן על טומאתו ע"מ שזה מביא זה מביא ע"ש והנה אי אפשר לומר כן דאמרינן בירושלמי נזיר פ' כ"ג ה"ג דעל טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אם אכל תרומה ג"כ אינו לוקה כמו דאין חייבין על ביאת מקדש ע"ש ואע"ג דבתרומה ליכא קרבן אמרינן בת"כ דהנוגע במרכב ובמי חטאת חייבין על ביאת מקדש והנה הר"ש ז"ל פ"ק דאהלות כתב דמאן דפטר ברביעית דם על טומאת מקדש ה"נ פוטר על משכב ומושב ומרכב ע"ש והטעם נראה לפמ"ש הר"ש ז"ל שם לעיל דמש"ה אינו חייב על כלים שנגעו במת משום דבעינן דומיא דטומאות דכתיבי בקראי דטומאה יוצאה מגופן ע"ש וא"כ ה"נ משכב ומושב ומרכב דטומאתן הוא משום שישב עליהן הזב והיינו מחמת גרם של טמא אחר ואין זה טומאה יוצא מגופן והנה הגר"א ז"ל הגיה שם בדברי הר"ש ז"ל ע"ש ונראה דבעיקר הדין מודה דלהר"ש ז"ל אין חייבין על משכב ומושב ומרכב]

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' ט"מ הי"ג דכלים שנגעו במת אע"ג דחרב ה"ה כחלל מ"מ מטמאין רק במגע ולא במשא ובאהל וכן דעת רש"י ז"ל חולין ע"א אבל דעת התוס' שם וכן דעת הר"ש והרע"ב ז"ל באהלות דאף במשא ובאהל מטמאין ע"ש, והנה אמרינן בפרה פ"י כל הראוי לטמא טומאת מת רא"א אינו מידף לחטאת רי"א מידף כו' וכתב הר"ש ז"ל כל הראוי לטמא טומאת מת כגון כלים דלאו בני מדרס דלא מטמו במשא בשום ענין אינו מידף היינו דלא מטמא במשא והביא שם מהתוספתא דכל הראוי ליטמא טומאת מת אינו מידף לחטאת משום דלא חידשו טומאה בחטאת מעשה בשמעיה איש כפר עותני שהיה בידו לגין מלא מי חטאת והגיף את הדלת שמפתח טמא מת תלוי בה ובא ושאל את ריב"ז וא"ל צא והזה את מימך דלא חידשו טומאה לחטאת היינו טומאה שא"א להיות להדבר לא חידשו אף לחטאת וכמה שהביא הר"ש ז"ל שם בההיא דחגיגה שלא אמרו קורדום מטמא מושב אף לחטאת וכיון דכלים שאינן בני מדרס אין ראוין לטמא במשא אף לחטאת כן ור"י דס"ל מידף ס"ל דחידשו טומאה לחטאת ע"ש וקשה אפילו אי לא חידשו טומאה לחטאת אמאי אינו מטמא במשא והא האי מפתח שהגיף את הדלת הוא כלי מתכת ואם נגע במת חרב ה"ה כחלל ומטמא אף במשא ואפילו אם הוא טהור ג"כ אמאי אין מטמא במשא כמו כלים הראוין למדרס דמדף לחטאת ומטמאין במשא בין טמא בין טהור כיון דראוי לטומאת משא טמא לחטאת ה"נ האי מפתח כיון דראוי לטומאת משא טמא לחטאת ונראה מזה כרש"י והרמב"ם ז"ל דחרב ה"ה כחלל מ"מ אינו מטמא במשא א"כ כלים שאין ראוין למדרס ל"ש בהו טומאת משא כלל וה"נ לפרה דלא חידשו טומאה בפרה מה שאי אפשר לה להיות במציאות ור"י דאמר מידף סבר דחידשו טומאה בפרה כדאמרינן שם

כתב הרמב"ם ז"ל שם הטעם דכלים שנגעו במת דאין מטמאין במשא ובאהל משום שהמשא במת עצמו אינו מפורש ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל כו' ע"ש ונראה פירושו כיון דמשא במת אינו מפורש בקרא וזה דמת מטמא במשא כתב הרמב"ם ז"ל בריש הל' ט"מ ז"ל אין טומאת משא במת מד"ס אלא דין תורה ויראה לי ששתק ממנו הכתוב כו' לפי שטמא בפ"י אפילו טומאת אהלו כ"ש משא ע"ש וא"כ כיון דבכלים שנגעו במת ליכא טומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל א"כ מנ"ל בהו טומאת משא, והנה אמרינן בספרי והביאה הרמב"ם ז"ל שם דילפינן משא מק"ו מנבלה מה נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמא במשא המת לא כ"ש, וראיתי להמנחת חינוך רס"ג שהקשה בגולל ודופק אמאי אין מטמאין במשא ומשום דלא כתיב בהו משא נילף מק"ו מנבלה כמו מת עצמו דלא כתיב ביה משא וילפינן בק"ו מנבלה ע"ש ותמוה דהא אמרינן בספרי זוטא דזהו טעמו של ר"א דגולל ודופק מטמאין במשא משום דילפינן מק"ו מנבלה ורבנן פרכי מה לנבלה שכן מטמאה במשא לאחר פרישה תאמר בגולל ודופק שאינו מטמא במשא לאחר פרישה ע"ש

והנה חרב שנגע בעצם כשעורה אפילו להשיטות דחרב מטמא באהל ודאי לא עדיף החרב מהטומאה שהוא בא מחמתה וחרב הבא מחמת תרווד רקב דרקב בעצמו בטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע להשיטות דהחרב אתרבי לכל הטומאות גם החרב כן דמטמא במשא ובאהל ולהרמב"ם ז"ל דחרב אינו מטמא רק במגע יש לחקור הכא דהרקב בעצמו אינו מטמא במגע כ"ש החרב נמצא דבתרווד רקב ל"ש כלל חרב ה"ה כחלל או אפשר כיון דזה דרקב אינו מטמא במגע הוא משום דא"א ליגע בכולו א"כ בחרב דל"ש זה מטמא במגע אך אפשר דמ"מ ל"ש בזה חרב ה"ה כחלל כיון דלא משכחת לה טומאת מגע ברקב כלל וצ"ע בזה מיהו לטומאת ערב נראה ודאי דהכלי שנטמא ברקב המת מטמא אחרים טומאת ערב במגע אף דהרקב בעצמו אינו מטמא במגע, והנה יש לחקור בחרב הבא מחמת ארץ העמים ובית הפרס אי הוי כארץ העמים ובית הפרס עצמו כיון דטומאתן הוא ג"כ מדין טומאת מת או אפשר כיון שהן רק מדרבנן על החרב לא גזרו אך מהרמב"ם ז"ל פ"ה הי"א יש לדייק דס"ל דאף באלו יש דין חרב ה"ה כחלל ע"ש

יש לחקור בחרב כיון שהוא כחלל אם יש בו דין טומאה בחיבורין כמו במת עצמו דיקרב בדיקרב מסאב והנה אמרינן בפי"ב דפרה אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו ומזה עליו כו' וכתב הא"ר שם דבכנפיו גרסינן ואפילו נגע הקרדום במת והוא אבי אבות הטומאה דהקרדום עושה כנפו האחד אב הטומאה והכנף השני נעשה ראשון ואינו מטמא אדם ע"ש ואע"ג דהוי טומאה בחיבורין דהכנף הראשון נוגע בהקרדום שהוא אבי אבות הטומאה ואז נוגע בהכנף השני מ"מ אין הכנף השני נעשה אב הטומאה ונראה דאין דין טומאה בחיבורין בהחרב וכן יש להוכיח ממ"ש הר"ש ז"ל פ"ז דאהלות על הא דאמרינן שם באהל טומאה מתוכו הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' מאחוריו טמא טומאת ערב ופי' הר"ש ז"ל דהאהל עצמו חשיב כב' כלים ותוכו חשיב ככלים שנגעו במת דחרב ה"ה כחלל ומש"ה הנוגע בו טמא טומאת ז' ואחוריו הוי ככלים בכלים ומש"ה הנוגע בו טמא טומאת ערב ע"ש ואע"ג דבשעה שנוגע באחוריו אחוריו נוגעין אז בתוכו שדינו כחלל א"כ בנוגע בו מאחוריו אמאי אינו טמא טומאת ז' ונראה מזה ג"כ דאין דין חיבורין בחרב כ"א במת עצמו

ב) קבר סתום מטמא כל סביביו וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב ה"ו ארונות של עץ שמניחין בהן את המת